<h1>רבינו יהונתן מלוניל על סוכה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה פסולה. מפרש בגמרא בסוכות תשבו שבעת ימים [ויקרא כ"ג] אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, וקימא להו לרבנן דכל כותל שגבוה למעלה מעשרים אמה אין אדם יכול לבנותה מהוצין וכל הדומה לו שהוא בנין עראי, אבל אם רצה להגביהה יותר מעשרים אמה אינו יכול לבנותה אלא מאבנים ועפר והדומה לו שהוא בנין קבוע ואם כן מאי היכרא יש בו בסכה יותר מביתו, אבל כיון שאסרנו לו שאינו יכול להגביהה כי אם כ' אמה שהוא גובה לבנין עראי הפחות שבעולם אפילו סכך על מחיצות של ברזל כשרה היא שיחשוב כיון שאלו המחיצות חזקות כראי מוצק למה אין אדם מגביה אותם ש"מ שמצוה לעמד בסוכת עראי, ור' יהודה דמכשיר עד ארבעים וחמשים אמה ויותר משום דסבירא ליה סוכה דירת קבע (בעינן) נמי מצי למיהוי. ושאינה גבוהה י' טפחים פסולה. לפי שלא יקרא סיכוך אלא א"כ יש לו חלל תחתיו י' טפחים, דכתיב [שמות כ"ה] והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת (וגבוה) [וגובה] הארון ט' טפחים דכתיב [שם] אמה וחצי קומתו ועובי הכפורת טפח דאין פנים פחות מטפח דכתיב [ויקרא ט"ז] אל פני הכפורת, והכי נמי אמרינן [פסחים ל"ז ע"א] בלחם הפנים שעוביין טפח. ושאין לה שלש דפנות. כלומר דמצות סכה שלא יפחות משתים דפנות שלימות ומן השלישית לכל הפחות יהיה ממנה טפח, דכתיב [ויקרא כ"ג] בסכת בסכת בסכות שתים מהם חסרים ואחד מלא (אתי) חד אתי לעשות סכוך ושלשה הנותרים לדפנות שלא יפחות משלש דפנות, ואתא הלכה למשה מסיני למימר דבטפח סגי, דאמר מר שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. ושחמתה מרובה מצלתה פסולה. דבטל המיעוט ברוב ונמצא שאין לה סכך כלל.
גמרא. סוכה שהיא גבוהה למעלה וכו'. מנא הני מילי אמר רבה דאמר קרא [ויקרא כ"ג] למען ידעו וגו', ומיירי שאין דפנות מגיעות לסכך אלא שיש להן גובה עשרה טפחים גוד אסיק מחיצתה, וכיון שאויר יש בין הדפנות והסכך האויר מזיק לעינים, ולא מיבעיא כשאין בה אלא שיעור סכה קטנה שאין העין שולט בה מרוב גבהה מפני האויר המפסיק בין הדפנות והסכוך [דאף בסוכה גדולה ג"כ פסולה]. עד כ' אמה אדם יושב בצל סוכה. כלומר אפילו יבטלו המחיצות עדיין יגן עליו הסכוך מפני החמה, אבל גבוה מכ' אמה אם יעלו המחיצות יכה החמה את ראשו. ומיירי בסכה שאינה רחבה אלא עד ד' אמות וכל שכן בסכה קטנה שהיא ז' טפחים דכיון שאין הסכך רחב אין לו להגין אלא עד כ' אמה ולא יותר, אבל אם היה רחב הסכך יותר מד' אמות יגן אפילו ביותר מכ' אמה. עד כ' אמה אדם עושה דירתו דירת עראי. מפורש בפירוש המשנה. ועוד דסוגיין בענין סכה על גבי סכה [להלן ט' ע"ב] כותיה דרבא שיכא, שלא חלק בין שדפנות מגיעות לסכך לשאינן מגיעות לסכך להכשיר סכה שהיא למעלה מכ' אמה, ואע"פ שאינה ראיה חזקה דלא בא ר' ירמיה להכניס עצמו להכרעת האמוראין שחלקו בפי' המשנה אלא הביאה לסעד בעלמא.
<h2>דף ד.</h2>
תבן ובטלו הוי מיעוט. כיון שבטלו בפי' לא חיישינן דילמא ממליך ושקיל ליה לבהמה. אם צלתה מרובה מחמתה כשרה. דכוליה כסכוך עב דמי, ואע"פ שמקצת הסכוך למעלה מכ' אמה לא מיפסיל בהכי אלא בחלל שהוא גבוה למעלה מכ' אמה [ו]אם מרובה חמתן מצילתן כמאן דליתנהו דמו ואין לכך [שם] סכך אלא אותו שהוא למעלה מכ' אמה. סבר אביי למימר וכו' כשירה. דהא כמאן דליתנהו דמי נמצא שסככה למעלה מי'. אמר ליה רבא האי דירה סרוחה היא, שהרי אי[ן] יכול לעמוד בתוכה אפילו מיושב לפי שההוצין יורדין ופוצעין את מוחו (ונותנין) [ונוקרין] את עיניו. היתה פחותה מי' טפחים וכו' וחקק בה. פי' שיעור סכה. אם יש משפת חקק ולכותל ג' טפחים, דלא מצי למימר בה לבוד. פסולה, שהרי אין לה דפנות, ואע"ג [ד]היכא (דגבוהה) [ד]היתה גבוהה יתר מכ' אמה ובנה אצטבא באמצעיתה כשיעור סכה אמרינן עד ד' אמות שרינן לסוכה דאמרינן דופן עקומה והכא לא שרינן אלא עד ג' טפחים, לא דמי דהתם איכא מחיצונה י' מעיקרא שאפילו כשגבוהות יותר מכ' אמה המחיצות נקראות מחיצות דכל דבר (מכ') [מי'] טפחים ולמעלה יקרא מחיצה עד מאה או אלף ולא איפסלו משום מחיצות אלא מחמת דבר אחר דהינו הסכך שהוא למעלה מכ' אמה, וכיון שנכשר הסכך מחמת האצטבא אמרינן למחיצות דופן עקומה עד ד' אמות, אבל היכא דליכא מחיצות כלל כיון שאינן גבוהות י' טפחים ליכא למימר בהו דופן עקומה דהא לאו דופן הות, ואנן השתא בעינן לשוויי דופן ומשום הכי בפחות מג' מיקרי דופן דהא יש לבוד אבל בשלשה לא.
<h2>דף ז.</h2>
עושה טפח שוחק. כלומר טפח וחצי אצבע. ומעמידו בפחות מג' סמוך לדופן, ואמרינן לבוד נמצא שיש שם דופן של ד' טפחים שהיא רוב הדופן שלישי עד סכה קטנה ורובו ככלו ואפילו לסכה גדולה מהני, וכל יתר יקרא שוחק כי כן דרך מי ששוחק להרחיב את פיו, וכן בצים שוחקות [עירובין ס"ג ע"א]. עושה פס ד' ומשהו וכו'. נמצא שיש שם דופן של שבעה טפחים שהוא שיעור סכה קטנה, וכיון דאיכא שיעור דופן (על) [של] סכה קטנה אפילו לסכה גדולה מהניא. התם דאיכא שתי דפנות דעריבן. שמחברות זו לזו כגון צפון ומערב ואין ריוח מבדיל ביניהן נראה כבית לפיכך סגי לדופן שלישית בטפח שוחק דהינו רוב דופן סכה. אבל הכא בסכה העשויה כמבוי המפולש שאותן שתי הדפנות אינן מחוברות יחד טעמא דאיכא שיעור דופן כלו הוא דהויא כשירה ואי לא לא. ואינה ניתרת אלא בצורת פתח, קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. והלכה צריכה טפח שוחק, בסוכה העשויה כמבוי [גליון, המפולש] והנשאר יעשה בו צורת פתח.
<h2>דף ז:</h2>
סכך על גבי מבוי שיש לו לחי. כלומר שסכך בראש המבוי מצד הפתח ששם הלחי, כשירה הסכה ליום השבת דמגו דהויא דופן לענין שבת הויא דופן אותו לחי לענין סכה, אבל לימות החול לא הוי דופן. ובעינן פס ד' ומשהו שאם סכך לצד השני אפילו לימות החול הויא כשרה דהא יש לו ג' מחיצות. סכך על גבי פסי ביראות. דתנן בפרק שני דעירובין [י"ז ע"ב] דהתירו חכמים משום עולי רגלים לעשות לביראות שברשות הרבים פסין ד' דיומדין ורואין כאלו יש מחיצה סתומה מזה לזה ונמצא הבור מוקף מחיצות וממלאין מתוכו לתוך המחיצות אע"פ שיש [אויר] בין דיומד לדיומד, ושיעור רחב הדיומד ב' אמות אמה לכאן ואמה לכאן ונחשב זה הבנין כסתום, וקמ"ל השתא רבא שאם סכך על גבי הדיומדין והרבים נכנסין שם ובוקעין המחיצה אפילו הכי יצא ידי חובתו באותה שבת דמגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סכה, אבל בחול לא יצא ידי חובתו שהרי אין לה מחיצה כלל. שתי מחיצות מעלייתא. כלומר צפון ודרום שלימות. אבל פסי ביראות, אין מכל כותל וכותל אלא אמה אחת מכאן ואמה אחת מכאן, כלומר שתי אמות לכל רוח ורוח, שתי אמות מן הצפון האחת לראש הכותל והשנית לסוף הכותל והאויר רב בנתים וכן לכלם. ואי אשמעינן פסי ביראות, משום הכי מהני לשבת דסכה שהרי יש עליו שם ד' מחיצות כמו שפירשתי שמכל רוח ורוח יש מן הדופן בנוי שתי אמות מה שאין כן במבוי [שאין שם] אלא שתי רוחות בלבד.
(ת"ר) חמתה. כשפוסל חמתה מרובה מצלתה בשנכנסה החמה מחמת הסכוך אבל אם תכנס מצד המחיצות אינה נפסלת בכך לפי שהמחיצות אינן נקראות סכך, שאע"פ שחזינן להו מבסכות בסכות [גליון, ג"פ] התם לא חזינן להו ממשמעות הלשון אלא מריבוי הפסוק, שאם אין ענין לסכוך תניהו ענין לדפנות. ר' יאשיה אומר אף מחמת דפנות. דסבירא ליה דירת קבע בעינן שידמה לבית שאין החמה נכנסת שם גם מחמת הדפנות. ורבי נמי סבירא ליה הכי דהא בעיא ד' אמות לשיעור סכה כדין שיעור בית. ור' יהודה, דהא מכשיר אפילו בגבוהה יותר מכ' אמה ואי אפשר לבנותה כל כך אלא אם יהיה המחיצות חזקות ובריאות, ולא דמי סברת ר' יהודה לדרבי דלר' יהודה לא מיפסל בדירת עראי ולרבי מפסיל אם היה פחות מד' אמות נמצא דהא דרבי עדיף מדר' יהודה. בראש הספינה. ואינה יכולה לסבול רוח (שאינה) מצויה [דים]. רבן גמליאל פוסל, דהא [לאו] דירת קבע. ושולחנו בתוך הבית ב"ש פוסלין. דאין זה דרך בית שיהיה מבחוץ אלא מבפנים. העושה סכתו כמין צריף. שהולך בשיפוע שאין ניכר בו מה הוא גג ומהו דופן וכן מן הצד השני. או שסמכה בכותל, שאין אויר בין ראש (ה)חבילת הקנים ובין הכותל, ונמצא שהולכים הקנים בשיפוע וראשו אחד לכותל וראשו השני מגיע לארץ נמצא שאין ניכר להם שום גג, שאם הרחיק ראש החבילה מן הכותל טפח אותו טפח בין שיסככנו או לא יסככנו יקרא גג, ומשום אויר לא מיפסיל כיון דליכא ג' אמרינן לבוד, וכן נמי אם לא היה ראש חבילת הקנים התחתונה נוגע בארץ אלא שיש אבנים של טפח שם בארץ והקנים נסמכין על אותן אבנים אז ניכר לכל שאותו גובה נחשב לכותל וכל שיפוע הצריף נחשב לגג שהרי ניכר הגג מן הכותל. אחרים. נמי דהא דומיא דבית קא עביד לה שיהו ל[ה] זויות. ולאו דסברי רבנן דפסלי דסכה דירת קבע בעינן אלא משום (דסיב) [דסבירא] להו דשיפוע אוהלים לאו כאוהלים דמו, ור' אליעזר סבירא ליה שיפוע אוהלים כאוהלים דמו [גליון, ולא ידעתי לפרש שיטות אלו כמאן דס"ל לאו כאהלים דמו.], משמע מדבריו דבעי דין אהל לסכה וזה דסבירא ליה דירת קבע בעינן דליהוי כדין בית ומשום הכי פסלי ליה, וראיה לדבר (כל מאן) [כי למאן] דפסיל פסק הרב אלפאסי ז"ל שמותר לישן בכילת חתנים שאין להם גג בסוכה ודאי (ו)הוא הטעם משום דהוי כילת חתנים עראי סכה קבע דלא אתי עראי ומבטל קבע, דאי הוי סכה עראי אתי עראי ומבטל ארעי, כדאמרינן [להלן כ"א ע"ב] דאסור לישן תחת המטה בסכה (דסיב') [דסבירא] ליה סוכה דירת עראי, ולר' יהודה דסבירא ליה סכה דירת קבע שרי לישן דלא אתי עראי ומבטל קבע. ואידך מי שהיה ראשו ורובו בסכה ושולחנו בתוך הבית. דקימא לן בהא דהלכתא כבית שמאי, ולא טעמייהו דבית שמאי משום דבעינן דירת קבע אלא טעמא דידהו משום דגזרינן שמא ימשך אחר שולחנו, גם זה אין נראה לרבותי' דהא ודאי קיימא לן על כרחין דבתרתי פליגי פליגי בסכה גדולה בגזירה שמא ימשך אחר שולחנו ובהא הלכתא כבית הלל דלא גזרינן ופליגי בסכה קטנה שאין מחזקת אלא ראשו ורובו בלבד בלא שולחנו ובית שמאי פסיל לה לגמרי ובית הלל מכשרי לה, ובהא לית הלכתא כבית הלל דהא הלכה רווחת היא וצריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, וזהו שיעור [ז'] טפחים, ואע"ג דקימא לן דהלכתא כבית שמאי בסכה קטנה משום דבעי דירת קבע וקימא לן דסוכה דירת עראי בעינן לא קשיא אהדדי, דאפשר רב הונא [לעיל ג' ע"א] דפסיק כבית שמאי בסוכה קטנה סבירא ליה דבין בית שמאי ובין בית הלל תרויהו עראי סבירא להו ואפילו הכי בעינן שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו ואפילו בהכי מיקרי עראי כיון דאין מחזקת כל גופו שלם, ובית הלל סבירא להו דבפחות מיכן סגי, ורב הונא פליג עם אביי דקא חשיב ליה בשיטת אחרים, ולפי שלא רצה (לסתום) [לסתור] את כלם לא רצה לסתור קצת מהם, וכן דרך התלמוד כשמתחיל לסתור כל השיטה הוא סותר כדחזינן בסנהדרין [ד' ע"א] ביש אם למקרא שסתר את כלם, ועוד (שהן) [שאין] כל (האיברים) [הסוברים] דסוכה דירת קבע בעינן שוין כדפרישית לעיל דרבי עדיף מר' יהודה.
<h2>דף ח:</h2>
שתי סכות של יוצרים. כך היה דרך של יוצרי כלי חרס בימיהן היו עושין להם שתי סכות זו לפנים מזו בפנימית הוא דר ומצניע שם את קדרותיו ובחיצונה עושה מלאכתו ומוציא קדרות למכור. הפנימית אינה סכה, אם בא לישב בתוכה בחג לשם סכה אינה סכה ואע"ג דלא בעינן סכה לשם חג דהא כבית הלל קיימא לן דמכשרי בסכה ישנה במתניתין הכא אינה סכה דלא מינכרא מילתא דלשם סכה ידור שם דהא כל ימות השנה התם דייר נמי ורוב תשמישו וסעודתו וישיבתו שם היתה. וחייב במזוזה לעולם משום דכל דירתו שם. החיצונה סכה, ויוצא בה ידי חובתו ואין צריך לסותרה ולעשותה לשם חג כבית הלל, ומשום הכירא דמצוה ליכא למימר דאסרי דהא כיון דכלה שתא לאו הכא דייר והשתא דייר בה איכא הכירא. ופטורה מן המזוזה, לעולם דהא אינה [עשויה אלא] לצאת ולבא דרך שם התגרים. ותהוי כבית שער לפנימית, דקיימא לן במנחות בפרק הקומץ [ל"ג ע"ב] דחייב במזוזה [מ]דרבנן בית שער שלפני הבית, ומתרץ משום דלא קביעא גם הפנימית אינה קבועה כל כך שיאכל שם כל השנה דפעמים רבים יאכל בבית שלו שאינם סכות ולכך אינה ראויה פנימית ש[ת]היה לה בית שער. סכת גוים, שעשאה לדור בה בימות החמה והיא קבועה לדירה יותר מסכת רקב"ש להכי איצטריך למתני רקב"ש, ואע"ג דתנא רקב"ש איצטריך למתני גנב"ך, דסכת רקב"ש בני חיובא נינהו מה שאין כן בסכת גנב"ך, ואפילו הכי כשירה כיון שמסככת כהלכתה. מאי כהלכתה, כלומר מאי אתא לאשמועינן [דאילו] שתהא צילתא מרובה מחמתה ובדבר שכשר לסכך בו פשיטא וכי משום דריעא במילי אחרנייתא תתכשר במילי דפסילותא. אמר רב חסדא, כך אתא לאשמועינן שתהא עשויה לצל כלומר שיהא מוכחא מילתא ש(תהא) עשייתה הראשונה לצל היתה לא לצניעותא בעלמא דאע"ג דסכה לשם חג לא בעינן עשויה לשם סכה בעינן ולצל היא דמקריא סכה שסוככת מן החורב. סכת רועים. שעושין סכתן בשדה לישב בתוכה מפני השרב ושומרין צאנן. קייצין, שומרי קציעות השוטחין השדה לייבש. בורגנין, שומרי פירות או שומרי העיר שעושין סכה על המגדל להגין עליה[ם] מן החמה וכלן ישראל הם, אבל פשיטא דסכה זו לא נעשית לשם חג, אבל אינה קבועה שפעמים רועים כאן או שומרים כאן ופעמים במקום אחר וסותרין סכתן.
<h2>דף ט.</h2>
סכה ישנה וכו'. כל (שעשיה) [שעשאה] קודם לחג ל' יום (שעשייה) [שעשאה] סתם ולא פירש לשם מי הוא עושה אם לשם צל אם לשם מצוה, ובית שמאי פסלי לה דבעי סוכה לשם מצוה דכתיב (את) חג הסכות תעשה לך שבעת ימים (לה'), אבל אם עשאה בתוך ל' יום אפילו לב"ש כשרה דמסתמא לשם סוכה עושה אותה, דהא דורשין בהלכות החג קודם לחג ל' יום, וב"ה מכשירין אפילו עשאה קודם לחג ל' יום, דלא בעינן סכה לשם חג אלא לשם צל, אבל אם עשאה לשם חג וכו' אפילו ב"ש מודה.
שהן אסורין כל שבעה. להסיקן דמוקצין למצוה זו הם.
<h2>דף ט:</h2>
העושה סוכתו תחת האילן. לא מיבעיא אם היה האילן צלתו מרובה מחמתו דפסולה דהא לא יתיב תחת סכך כשר אלא תחת סכך פסול שהוא האילן, אלא אפילו לא יהיה האילן אלא חמתו מרובה מצלתו פסולה הסוכה מתחתיו שהרי מצטרף הסכך פסול בהדי סכך כשר ומועיל לו להיות הסכך כשר צלתו מרובה מחמתו, שאע"פ ששנינו בהדלה את הגפן ואת הדלעת שאם היה סכך כשר מרובה מהן שכשרה התם מיירי בשחבטן, כלומר שה[ש]פיל ענבי הגפן או הדלעת ועירבן עם הסכך כשר ומשום הכי בטל ברוב אבל כשזה בעצמו וזה בעצמו אינו יכול להבטל ברוב. סוכה על גבי סוכה. אע"פ ששני הסככין סכך כשר הן פסולה סוכה התחתונה כיון דסכך עליונה צלתה מרובה מחמתה מיקריא עליונה סוכה, וכיון דעליונה מיקריא סכה תחתונה מיקריא סכה (על גבי) [שבתוך] סכה וכתיב [ויקרא כ"ג] בסכת תשבו והוא חסר דמשמע סוכה אחת ולא שתי סוכות, ואי הוה צל עליונה ממועט מחמתה לא מיקריא תחתונה סכה שבתוך סכה והיושב תחתיה יושב בצל סכוך התחתונה. ר' יהודה אומר אם אין דיורין (בתחתונה) [בעליונה] וכו'. מפרש בגמרא אם אין כל כך חזק סכוך התחתונה עד שיכולה לקבל כרים וכסתות לישב עליהן כדי שיצא מצל סכוך העליונה לא מיקריא סכה בתוך סכה, דהא אין אדם יוצא ידי חובתו בסכה העליונה שהרי אין אדם יכול לעלות בתוכה ולישב תחתיה בצל. ובגמרא מפרש דבכי האי גונא אפילו תנא קמא (סבר) מודה דכשרה התחתונה, אלא ביכולה לקבל כרים וכסתות על ידי הדחק פליגי ד(הא) תנא [קמא] פסיל לה כיון דיכולה לקבל על ידי הדחק ור' יהודה מכשיר לה כיון דאינה מקבלת בהרוחה.
<h2>דף י.</h2>
פרש עליה סדין מפני החמה וכו'. שיגין עליו מחום החמה לא יצא ידי חובתו, דהא אינו יושב בצל סכך כשר אלא בצל סכך פסול, לפי שהסכך הוא מדבר שמקבל טומאה וסכוך לא מכשר אלא א"כ הוא מפסולת גרן ויקב והדומה לו שהוא דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ למעוטי אבנים ועפר שאין מסככין בהן, ואפילו יהיה סכך כשר כפלים מהסדין לא מבטל ליה דהא [אין] כל הסכך (פסול) מחובר יחד אלא שעומד זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. או שפרס סדין על גבי הקינוף. שהם ד' קונדיסין לד' רגלים וגבוהין ומניחין קלונס מזה לזה על גביהן ופורס הסדין עליהן והרחיקן מן הסכוך וכשהוא ישן תחת אותו סדין או אוכל שם אינו יושב בצל סוכה דהא דבר המקבל טומאה מפסיק ביניהם. אבל פורש הוא על גבי נקליטי המטה. שאינן אלא שתים והם באמצע המטה אחד למראשותיה ואחד לרגליה ונותנין קלונסאות מזו לזו ופורסין סדין עליו והוא משופע ויורד לכאן ולכאן דאין לה גג רחב טפח למעלה לא מיקרי אוהלא וחשבינן ליה יושב בצל סכך כשר.
לא שנו אלא מפני הנשר, דשוייה סכך להגין הילכך מיפסיל משום דבר המקבל טומאה. אבל לנאותה, כלומר (שאני) [שאין] כונתו מפני הנשר אלא לנוי בעלמא שויה כשרה ויהיה ההכר בזה שאם ישים הסדין על הקורות שהסכך נשען עליו ואחר ישים התבן או הקש על הסדין ניכר בזה שכונתו מפני הנשר אבל אם ישים הסדין תחת הקורה שאין הקורות נראות מוכחא מילתא שלא עשאה אלא לנוי, אי נמי יהיה הסדין נאה ניכר שלנוי התקינו שם ואם לא נכר שמפני הנשר שמהו שם. אי נמי שסכך בקנים או בנסרים שאין בהן ג' טפחים שאין נשר נופל בודאי כשפירס הסדין תחתיהן לא כיון אלא לנאותה. ויינות שמנים וסלתות. בכלי זכוכית. והוא דאמר איני בודל מהן כל בין השמשות. של ערב יום טוב הראשון דלא חלה קדושה עליהו כלל אבל אם לא היתה כונתו שיהנה מהן באותה בין השמשות אע"פ שאמר על מנת שאהנה בהן בחולו של מועד אסור ליהנות מהן כיון דחל קדושה עליהו לא מצי לאיסתלוקי מיניה קדושתה הרי היא כאלו מי שהפריש בהמתו ואמר הרי זו עולת נדבה על מנת שאוכל ליהנות ממנה ולא אתחייב מעילה שאין בדבריו כלום ומועל בה.
<h2>דף י:</h2>
נויי סוכה אין ממעטין. בגובה מיירי, ובגובה אדם יכול לצמצם קומתו מעט, או להסב, ולא הוי דירה סרוחה. אבל מן הצד ממעטין משיעור ז' טפחים דהא אינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, ובישיבה אין אדם יכול (לסבור) [לסבול] דוחק הישיבה. (אישמיט) [איטמישא]. נשרה במים. והא קא חזי ליה דרטיבא, שהיא [לחה] ומוכחא מילתא דלנגבה שטחה ולא לסכך. לכי יבשה קאמינא לך, דתישקלה. נויי סוכה. קרמין וסדינין הפרוסין תחת הסכך לנוי. כשרה, דכיון דלשם נוי סכה יהבינהו בטלינהו לגבה ויושב תחת צל סכה. פסולה, משום דאהל מפסיק בינו ובין הסכך כשר ואשתכח דלא גני בסכה [בגליון, דלא יושב בצל סוכה.], והא דתנא נויי סכה אין ממעטין מיירי שאין מופלגין ד' דלאו מקום חשוב הוא בפני עצמו. כילה. הפרוסה סביבות המטה ואע"פ שיש לה גג שאין גגה משופעת כשל נקליטין אלא שוה(ין) כשל קינופות. והוא שאינה גבוהה י', דלא אהל הוא. הישן בכילה וכו'. לא יצא ידי חובתו, ולא מפליג בין שיש לה גג בין שאין לה. בשגבוהה י', ויש לה גג והוא אהל גמור.
<h2>דף יא.</h2>
הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום. שהוא אלדא בלעז. ולהכי נקט הני לפי שיש להם צל גדול והוא הדין לכל המחובר לקרקע דפסול דכתיב [דברים ט"ז] באספך מגרנך ומיקבך ודרשינן בפסולת גרן ויקב הכתוב מדבר שהוא דבר שאינו מקבל טומאה וגדל בארץ, ואחר כך שם הסכך כשר על זה הנזכר וערבן יחד פסולה דהא איכא רוב דאיסורא, ואם היה הסכך כשר יותר מסכך הפסול דבטל המיעוט ברוב דבערבן יחד מיירי או שקצצן אחר כן לאותו גפן ודלעת כשרה, ולא אמרינן הרי נעשית תחלה באיסור אלא אע"פ שנדחית חוזרת ונראית דקציצתן זו היא עשיתן, ולא צריך לנענע אחר כך להוציאו משום תעשה ולא מן העשוי דקציצתן זו היא עשייתן למצוה.
אוקימנא בשחבטן. כשהשפיל ענפי הגפן וערבן עם הסכך כשר ומשום הכי בטל ברוב והוא מלשון חבוט רמי. וצריך לנענע, לשם מצות סכה אחר שקצצן. תלאן, בציצית מיירי. וכן המצוה חוט אחד כפול לד' ותוחבו בכנף ועודנו חוט אחד וכופלו והרי הן ח' כפלים ופסק ראשן שלהן ונעשין שמנה חוטין ואחר כך קושר ציציותיו, ואם שכח ולא פסקן עד שעשה כל הגדילים וקשריהם נמצאת עשויה הציצית בפסול שהרי אין בה אלא חוט אחד אע"פ שפסקן אחרי כן פסולין דכתיב [דברים כ"ב] גדילים תעשה לך תעשה ולא מן העשוי ולא אמרינן קציצתן לשם מצוה זו היא עשייתן.
<h2>דף יב.</h2>
עץ עבות ללולב. כגון דקימי תלתא תלתא בקינה ואין אחד עולה על חבירו אלא שלשתן בשוה.
חבלי קש וחבלי עצים וחבלי זרדים. מ[י]ן קנים הן ובעודן לחים בהמה אוכלתן ולכי יבשן עומדין להסק. אין מסככין בהם, כשהן קשורין. ומפרש בגמרא הינו טעמא דאין מסככין בהן משום גזרת (אוסר) [אוצר] פעמים שאדם בא מן השדה וחבלתו על כתפו ומעלה ומניחה על גבי הסוכה ונמלך עליה לסוכה והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי ולכך (אמרו) [אסרו] חכמים לסכך בהם משום גזרת אוצר כיון שהם קשורות, ואם היו מותרות לא גזרינן לפי שאין כן דרך עושי אוצר עצים. וכלן כשרים לדפנות. אפילו החבלים בעוד שהן קשורות וכלן כל אותן שפסלנו לסכוך כגון שמקבלין טומאה ואין גדולו מן הארץ וחבלי עצים מן העשוי וחמתה מרובה מצלתה דבדפנות... בסכת בסכת בסוכות התם משום יתירא דקרא ילפינן ולא משום משמעותא הילכך סכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך אסככא הוא דקאי.
<h2>דף יב:</h2>
סככה בהוצין, אמ"ד בחצים ופירושן אחד, ויש חצים שנכנס זכרות העץ וחידודו בנקב הברזל ואותן כשירין לסיכוך דהא לית להו בית קיבול, ויש חצים שחדוד הברזל נכנס בנקבות העץ כמו הדרבן העשוי לבהמה ואותן פסולין הם לסיכוך דהא אית להו בית קיבול, ואע"פ שהוא בית קיבול העשוי למלאת בברזל ועל מנת כן עשהו שיעמד כל הימים מלא אפילו הכי שמיה בית קיבול. עניצי פשתן, כיתנא דדייק ונפיץ ומתוקן במסרק ועשאן אונין שקורין [רישט"א] והוא דבר המקבל טומאת נגעים ואע"ג דלא מקבל טומאת מת דד[ו]מיא דשק בעינן שהוא טווי וארוג אפילו הכי אין מסככין בהן. הושני. הוא כיתנא דדיק ולא נפיץ שיצא קצת מתורת עץ ובגמרא מספיק ליה. בשוצי מסככינן, שאינן מאכל אדם לקבל טומאה. דסרי ריחייה, מבאיש ריחם. דנתרי סוכיהו, נושרין עלין שלהן.
<h2>דף יג.</h2>
אפקותא דדיקלא. מוצא הדקל כשהוא סמוך לקרקע יוצאין בה דוקרנין הרבה סביב סביב. ואע"ג דאגידי, שמחוברים ענפי האילן יחד ודמי לחבילין דאמרינן אין מסככין בהן. ואע"ג דהדר אגיד להו, אינהו הענפים מלמעלה כדי להשכיבן מפני שמתפצלין כאן וכאן ונזקפין למעלה ואין (סותרין) [סותמין] את הנקב אלא א"כ הם קשורים לא מיפסיל בכך דהא אגד בחד לא שמיה אגד, כל דבר יחיד שהוא מחובר יחד האוגדו בפני עצמו אינה אגודה עד שיתן דבר אחר עמו ויאגדם יחד.
<h2>דף יג:</h2>
הני אסורייתא דסורא. חבלי קנים שהיו עושין למכור בשוק שמוכרין אותן במנין. מסככין בהן, ואין בהן משום גזירת אוצר דהנך כל ימות השנה לפי שאין דרך להצטרף לאגודה אלא למניינא בעלמא השוינהו עד שימכרו והלוקח ליבשן מתיר אגדן, הילכך המסכך בהן לשם סכה אינו צריך להתיר אגדן. צריפי דאורבני. כמין (כרך) [כוך] עגול ככובע ונחבאין בתוכו ציידי עופות, דאורבני, עשוי (ב)[מ]ענפי ערבה וגודלין אותו מתחתיו פיו רחב (מ)[ו]למעלה (ו)קושרין ראשי הנ(ס)[צ]רים בחבל קשר אחד כעין כלי מצודת הצודין דגים קטנים שעושין גומא שקורין יונקירש אבל אין בצריף [שלושה וארבעה] בתי אריגה (וארבעה) כמו שיש למצודות. ראשי מעדנין, קשר העליון כמו [איוב ל"ח] מעדנות כימה. מתתאי, (לצריף) [לצד פיו] הוא קלוע ואינו צריך להפקיע כל הקליעה. שאינו ראוי לטלטלו, כגון זה שהתיר קשר העליון שאם אתה מטלטלו הוא ניתק מאליו.
<h2>דף יד.</h2>
מסככין בנסכים וכו'. מפרש בגמרא בנסרים רחבים מג' ועד ד' פליגי, ר' מאיר אוסר דגזרינן משלשה [אפילו] אינו רחב ד' ובארבעה אפילו ר' יהודה אוסר לעשות(ת)ה אפילו לשם סכה משום גזירת תקרה והיא (עשיית) [תקרת] הבית עשויה מזמן מרובה שאינה נעשית לצל אלא להשתמש עליה, (ואורך) [ודרך] כל תקרה שהנסרים שלה רחבים ד' טפחים, ואי שרית לסכך מרחב ג' אתי למשרי שישב תחת עלייתו בחג הסכות ולא יצא ידי חובתו דהא איכא משום תעשה ולא מן העשוי ומשום סכה בתוך סכה, ור' יהודה לא גזר משום גזירת תקרה כיון דאין להם רחב ד' כמנהג כל התקרות. נתן עליה נסר שהוא רחב ד'. אליבא דדברי הכל לא יישן תחתיו, דהא אם היתה כל הסכה מנסרים רחבים כזאת היתה כלה פסולה משום גזירת תקרה, אבל אין כח בה לפסול כל הסכה כדין כל סכך פסול שפוסל בד' טפחים לפי שאין זה הפסול מחמת עצמו אלא מחמת גזירה ולא אלים כל כך לפסול כל הנסרים הפחותים מג' שהן קנים בעלמא.
מחלוקת בנסרים שיש בהן ד'. שרוב תקרות הבית עשויות מהן. דר' מאיר אית ליה גזירת תקרה, אי מכשרת בהו אתי למימר מה לי לסכך באילו מה לי לישב תחת (תקרה) [תקרת] הבית אף זאת היא בנסרים מקורה ובההוא ודאי פסול מדאורייתא דסכה אמר רחמנא ולא ביתו ש[ל] כל ימות השנה. אבל בנסרים שאין בהן ד', שאין רוב התקרות עשויות מהן דברי הכל כשרה ולא דמו לתקרה דליגזור בהו. בשאין בהן ד' מחלוקת. בה(ו)א הוא דמכשר ר' יהודה משום דאין רוב התקרות עשויות מהן לא גזרינן ור' מאיר דפוסל דאזיל לטעמיה דחייש למיעוט שיש מיעוט שעושין תקרה מהן, אבל יש בהן ד' דברי הכל פסולה.
<h2>דף יד:</h2>
ומודה ר' מאיר בין שיש ד' בין שאין בהן ד'. שאם יש בין נסר לנסר וכו', ובגמרא [י"ח ע"א] מוקים לה בסכה בת ח' אמות מצומצמות דכי יהיב נסר ופסל (על) [עד] אמצעה מהא גיסא וחוזר ומתחיל מצדה השני ונותן נסר תחלה ואחר כך פסל וכן עד אמצעא הוו להו שני פסלים [באמצע] והן של ח' טפחים ואיכא הכשר סוכה ונסרים שבה לא פסלי לה דאמרינן דופן עקומה עד שני הפסלים האמצעיים, והוא הדין דמצי למתני [ומודה רבי יהודה בהנך דאית בהו ארבעה דפוסלין שאם יש בין נסר לנסר וכו' והאי דנקט רבי מאיר רבותא היא דאפילו רבי מאיר דמחמיר מודה בהא], ומודה ר' יהודה דאע"ג דאיהו מיקל טפי מודה אפילו בנסר אחד שאין ישנין תחת הנסר וסכה לא מפסלא דמיירי מן הצד דאיכא למימר דופן עקומה. רב הונא אמר פסול. דכשפודין של מתכות דמו, כיון שיש ברחבן ד'. כשרה, (דקנקנים) [דקנים] בעלמא נינהו מאותו הצד שמסכך הסכה.
<h2>דף טו.</h2>
תקרה שאין עליה מעזיבה. סתם תקרה שיש בנסרים שלה ד'. מעזיבה, רצפה של טיט ודוגמתו בספר עזרא [נחמיה ג'] ויעזבו את ירושלם וגו' מלאוה עפר מתוכה להחזיק החומה, ולכולי עלמא בין בית שמאי ובין בית הלל מודו שאסור בחג לישב תחתיו שהרי יש בו אסור תעשה ולא מן העשוי, ואפילו אין סכך (יותר) [אחר] עליהם שאין תקרה זו בתוך הבית. ובין ב"ש ובין ב"ה מודו שמותר לתקן תקרה העשויה מתחלה לשם בית לתקנה ולעשות בה היכרא שלא יטעו בה משום גזרת תקרה, דכיון שסותרין בה קצת ממה שהיא בנויה מתחלה תו לא אתי למיטעי. אבל פליגי באי זה ענין יועיל להכירא, דב"ש סברי בעינן שתי הכרות שיפקפק ושינענע כל הנסרים ממקומם, כלומר שיסיר המסמרים הנעוצין בהם ויגביהם ויחזירם למקומם, ועוד הכירא אחרת שיטול נסר אחד מבין שתים וישים במקומו פסולת גרן ויקב וכן משפטו בכל התקרה, וב"ה סברי דבהכירא אחת סגי ליה ויכשר בה זו או זו, ור' מאיר סבירא ליה דהכר אחד מבנתים ובמקומו פסולת גרן ויקב אותו הכר יועיל אבל פקפוק לא יועיל, ומשום אותן נסרים העומדים במקומן שלא נענע אותן לא מיפסלא הסוכה אע"פ שרחבים ד' כמו סכך פסול שפוסל באמצע לפי שאין פסולו מחמת עצמו אלא משום גזרה כדפרישית לעיל, נתן עליה נסר שהוא רחב ד' כשרה ובלבד שלא יישן תחתיו.
המקרה סוכתו בשפודין. שהן של מתכת שמקבלין טומאה. או בארוכות המטה, שהן שברי דבר המקבל טומאה ואסור לסכך אפילו בבלאי כלים, אם יש ריוח ביניהם כמותן, כמו רחב כל שפוד ושפוד. ומשים פסולת גרן ויקב בין שפוד לשפוד כשרה, דכיון שאין ד' טפחים מסכך פסול במקום אחד אין בו כח לפסול הסכה וגם אין מצטרף [גליון, כלומר שיצטרף כל הפסולין] וישנין תחתיו, ובגמרא מפרש דלאו דוקא כמותן אלא שיעור שנכנס באותו אויר השפוד בריוח [גליון, בין אויר שני השפודין ויוצא משם בשלום והרוחה] וכשממלא אותו האויר מסכך כשר עד (שמרכיב) [שמרבה] הכשר על הפסול הוי עומד מרובה על הפרוץ וכשר, אבל פרוץ כעומד כלו כפרוץ נחשב. החוטט בגדיש. גדיש של תבן שלא הניח בתוכו חלל טפח במשך שיעור סוכה שהוא שבעה טפחים דהינו ראשו ורובו, ועתה סמוך לחג הוא חוטט אותו ועושה בו סוכתו רחבה וגבוהה כמו שצריך לו בתוך הגדיש פסול שהגג של זאת הסוכה לא נעשה לשם צל ויש בו אסור משום תעשה ולא מן העשוי, שאם בשעה שהגדישו הניח שם חלל טפח ברוחב שיעור סכה להניח שם כלים או שום דבר נמצא שכל אותו גדיש נעשה לאהל, ואם הוא עב והולך ומקליש אותו כשרה הויא הסכה הכי מפרש והולך בגמרא.
<h2>דף טז.</h2>
לא שאנו. דאינה סכה. אלא שאין שם חלל טפח, שמתחלה כשהגדיש לא עשה שם חלל טפח גובה במשך (ארוך) [אורך] ורוחב שבעה טפחים כשיעור סכה ואחר כך הגדיש כל הגדיש על אותו חלל אלא מעתה עשאו לאותו חלל נמצא שנעשה הסכך מאיליו ואסור משום תעשה ולא מן העשוי. אבל יש שם (וכו') חלל טפח, אהל הוא נמצא שהיה שם סכך על אותו גדיש מתחלת עשייתו וכשחוטט בו מ[ל]מטה למעלה עד שמגביה את החלל לשיעור (שבת) [גובה] י' [אין] זו היא עשייתו שהרי אינו מתקן אלא מן הדפנות ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי [גליון, אבל בשעת שהגדיש הניח שם חלל טפח ברוחב שיעור סוכה להניח שם כלים או שום דבר נמצא שאותו הגג נעשית והוא הולך ומקליש אותו בענין זה כשירה הויא הסוכה והכי מפ' בגמ']. והרי הוא כסכה שפחותה מי' וחקק בה והשלימה לי' דכשרה.
המשלשל דפנות וכו'. כל מלמעלה למטה קרי שלשול. מלמעלה למטה, שהתחיל אצל הסכך ובא הולך ואורג כלפי מטה והניח מלארוג את כלה עד לארץ ג' טפחים פסולה דהינו שיעור כדי שיזדקר הגדי בבת אחת, וכיון דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה ליכא למימר בזה גוד אחית מחיצתא אע"פ שיש מן הבנוי במחיצה י' טפחים [גליון, אבל בפחות מג"ט] אמרינן ביה לבוד, וכשמגיעין המחיצות לארץ ועושה והולך עד י' טפחים ונשאר חלל גדול עד הסכך כשירה דאמרינן גוד אסיק מחיצתא, (ור' יהודא) [ור' יוסי] אית ליה גוד אחית אפילו במחיצה שהגדים בוקעין תחתיה דסבירא ליה מחיצה תלויה מותרת.
<h2>דף טז:</h2>
פס ד' ומשהו וכו'. בסכה העשויה כמבוי מיירי דצריכה פס ד'.
<h2>דף יז.</h2>
הרחיק את הסכוך מן הדפנות. ברחב ובמשך הסכוך מיירי, שהרחיקו מן הדופן, כלומר שאם רוחב הסכה בין דופן דרום לדופן צפון י"ג טפחים והוא לא סיכך ממנו אלא י' טפחים מצד צפון והניח שלשה טפחים אויר עד דופן דרום פס[ו]לה לפי שאין לה דופן דרום (בהא) [דהא] ליכא למימר בה לבוד, והאויר מחלק בין (הסכות) [הסכוך] והדופן. וכן הדין לאויר שבאמצע סכה אפילו בסכה גדולה שאין לה אלא ג' דפנות אע"פ שיש בכל חלק וחלק שיעור סכה שהוא ז' טפחים על שבעה טפחים פסול כל חלק וחלק, שהרי אין לה אלא שתי דפנות לכל אחת ואחת. אבל אם היו לסוכה הגדולה ד' דפנות שלמות ואויר ג' באמצע הסכה כיון שיש בכל חלק וחלק שיעור סכה שניהם כשרים זה לעצמו וזה לעצמו, שהרי ג' מחיצות נשארות לכל אחת ואחת. ואע"ג דאמרינן בסמוך דמן הצד אזלי לסכך פסול לד' אמות ובפחות מד' אמות כשרה, לא דמי לאויר דבסכך פסול הינו טעמא דכשר מן הצד בפחות מד' אמות מה שאין [כן] באמצע הסוכה שפוסל בד' טפחים, ומה שאין כן באויר שפוסל בג' טפחים משום דחשבינן אותו הסכך פסול הסמוך לדופן כאלו הוא דופן ונעקם ומחיצות של דבר המקבל טומאה כשרות הם, (ד' אמות פסולה) אבל מד' אמות פסול דקים להו לרבנן (בכל) [דכל] דופן עקום ד' אמות (ו)לא מצי קאי אבל בפחות קאי. ובכל מדות חכמים כך הם בארבעים סאה הוא טובל במ' סאה פחות קורטוב אינו טובל, מה שאין כן לומר באמצע סכה, וכמו כן באויר אפילו מן הצד וסכך פסול בד' אמות באמצע ואויר ג' בין באמצע בין מן הצד טעמיהו דפסול משום הפסק וליכא ג' מחיצות. בית שנפחת(ה) וכו'. גגו נפחת באמצע רחוק מן המחיצות לכל צד וסיכך על אותו הפחת העשוי ואותו הסכך פסול מפסיק בין הדפנות לסכך הכשר [גליון, אם יש בין הסיכוך הכשר] ולכותל ד' אמות פסול, דהלכה למשה מסיני מד' אמות לא אמרינן דופן עקומה אלא בפחות אמרינן דופן עקומה, כלומר רואין תקרת הבית כאלו ראש הדופן שנעקם למעלה ואין כאן סכך פסול לפסול את הסכה אלא כדופן נחשב ואסור לישן תחתיו. וכן חצר המוקפת אכסדרא. חצר זו מוקפת בתים הרבה מד' רוחותיה, ולפני כל בית ובית אכסדרא סביב משלש רוחותיה, והאכסדרא פתוחה היא ואין לה דופן לצד החצר [ו]יש עליה תקרה והחצר המגולה באמצע, וזה סיכך בסכך כשר כל אותו האויר [גליון, שבין שתי האכסדראות] ולא עשה דופן לסכה זו אלא מחיצות הבתים המפסיקות בין בתים לאכסדרה ונמצא[ת] (תקרה) [תקרת] האכסדרה מפסקת סביב בין הסכך הכשר והדפנות, ואם יש ברוחב האכסדרה ד' אמות פסולה ולא אמרינן דופן עקומה [גליון, פחות מד"א כשרה דאמרינן דופן עקומה]. וכמו כן סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו, כגון דבר שמקבל טומאה ובאמצעה (נמי) [נתן] סכך כשר אם יש מן הסכך הפסול ד' אמות פסולה אף תחת הסכך כשר לפי שאין לה מחיצות, פחות מיכן כשרה דאמרינן דופן עקומה, ובגמרא בעי למה לי למתנא דאמרינן דופן עקומה (בתחלת) [בתלתא] בבי דמתניתין.
<h2>דף יח.</h2>
אויר ג' בסכה גדולה. שאפילו בסכה גדולה פוסל לפי שמפריד בין הדופן ובין הסכוך ואין שם אלא שתי דפנות. (ומיעוט) [ומיעטו] בין [ב]קנים בין [ב]שפודין הוי מיעוט, דהא אין סכך פסול פוסל בסכה גדולה בפחות מד', אבל בסכה קטנה דשיעור אחד יש לסכך פסול ואויר אם מיעטו בקנים הוי מיעוט ואמרינן לבוד אבל בשפודין לא הוי מיעוט וכיון דשיעורן שוה מצטרפי לפסול בסכה, ועוד דהא ליתיה (לשפודא) [לשיעורא] דסכה בהכשר דהא איכא תלתא טפחי שאינן כשרים וכיון שאינן כשרים לא מצטרפי להשלים שיעור הסכה. למעלה באמצע. אי אמרינן לבוד באמצע סכך המובדל זה מזה באויר פחות מג' דכיון דסמוך האויר לדופן כבר אשמעינן מילתא מתניתין דאמרינן לבוד [גליון, דהא נקט הרחיק את הסיכוך ג"ט מן הדפנות פסולה הא פחות מג' אמרינן לבוד.] אבל באמצע סכה מבעיא לן, ופליגי בהאי (אימורא) [אמוראי] ומאן דאמר אין לבוד סבר דילפינן מטומאה, דתנן ארובה בתוך הבית ובה פותח טפח טומאה בבית מה שכנגד ארובה טהור טומאה כנגד ארובה כל הבית כלו טהור, וסיפא כרישא ובדברים [אחרים] יש חלוק ביניהם במשנה, ואי אמרינן לבוד באמצע ליחשיב ליה כמאן דסתים ותהוי כל הבית טמא, ומאן דסבר דיש לבוד אמר לך ש[א]ני הלכות טומאה דהכי גמרי לה הלכה למשה מסיני מהלכה לא גמרינן מידי אחרינא אלא ההוא דאיתמר ביה. סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין. דחציה מקורה בסכך פסול וחציה אינה מקורה והוא סיכך על חציה שאינה מקורה ויש לה פצימין באמצעיתה ואין בין פצים לפצים ג' וכיון דאין בה ג' אמרינן לבוד ואין אנו צריכין לדופן האמצעי שבבית שהרי רחוקה היא מד' אמות, ואם אין שם פצימים אבל יש קורה ארוכה עוברת מראש אכסדרה עד סופה ושם כילה קירוי חציה אביי סבירא ליה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם נמצא ששלש מחיצות יש לסוכה ורבא לא סבירא ליה והילכתא כותיה.
<h2>דף יט.</h2>
אחוי ליה נראה מבפנים ושוה מבחוץ. כגון שדופן היתה ארוכה באכסדרה לפני הבית שהיתה מקורה באורך כל הבית, ומה שלא היה מקורה דבר מועט ולא היה בו כותל, נמצא מי שעומד בפני הבית (חשוב) [חושב] שאותו כותל יוצא ובולט לפני מה שסכך בסכך כשר, אבל מי שעומד תחת הסכך הכשר רואה שאינו בולט כלל וכי האי גונא שרי' בהרבה מקומות במסכת עירובין כיון שיש קצת הכירא בדבר.
<h2>דף יט:</h2>
העושה סכתו כמין צריף. הוא כוך של ציידין שאורבין בתוכו את העופות ועשוי ככוורת שמשפעת והולכת בגגו ובקירותיו ונראין אחד. או שסמכה לכותל, הטה ראשי הקנים על הכותל וראשן השני על הארץ. ר' אליעזר פוסל, לפי שאין לה גג שאינו ניכר מהו הגג ומהו הכותל דאהל משופע לאו אהל הוא אלא אם כן יש בה טפח זקוף דסבירא ליה דסכה דירת קבע בעי [ובגליון, כלומר כמין בית בנוי' שהיא עשויה בגגו וחכמים דמכשירין ס"ל דסוכה דירת עראי בעינן].
דגני בכילת חתנים. שלא היה לה גג. אמר ליה כמאן כר' אליעזר, דאמר העושה סכתו כמין צריף פסולה דשיפועי אהלים לאו כאהלים דמו (וסותם) הכי נמי כי גני בכילה ההיא כילה לא הוי אהל ונמצא שיושב בצל סכה. ושבקת רבנן, [דסברי שיפועי אהלים כאהלים] דמי ונמצא שאינו יושב בצל סכה.
מחצלת הקנים וכו'. והיא קשה לשכיבה, אם עשאה לשכיבה בפי' כלי הוא ומקבלת טומאה ואין מסככין בה, עשאה לסכוך מסככין בה דהא לאו כלי הוא ואינה מקבלת טומאה (ד)כיון שהיא קשה לשכיבה, ובגמרא מקשי רישא אסיפא, דרישא משמע טעמא דעשאה לשכיבה בפי' הוא דמקבלת טומאה הא סתמא לסיכוך, וסיפא משמע הא סתמא לשכיבה, ומוקמי ליה רישא בגדולה מיירי דמסתמא לשכיבה וסיפא מיירי בקטנה כיון דקטנה (עשייה) [עשוה] מסתמא לא לשכיבה קאי. ור' אליעזר פליג עליהו ואמר דאפילו בקטנה סתם עשייתה לשכיבה עד דעביד להו לסיכוך בפי'.
<h2>דף כ:</h2>
[מסככין בבודיא מחצלת] של קנים דמסתמא לסכוך נעשית ואינה כלי לתשמיש. והוא דלית ליה גדפנא, כעין שפה סביב גבוהה מעט לקבל מה שנותנין בה (שום) [שאם] (לא) היה לקבל פירות נעשית וכלי הוא לקבל טומאה. מידי דהוה אבלאי כלים שאין מסככין בהן. אע"ג דעכשו לא מקבלי טומאה. ואפשר דהיינו טעמא דמילתא, מידי דהוה אעניצי פשתן שאין מטמאין במת דטווי וארוג בעינן ואפילו הכי אין מסככין בהן דמטמאו בנגעים ולא גרעי בלאות מהם.
הישן תחת המטה וכו' לא יצא. מוקים לה בגמרא במטה שהיא גבוהה י' והוי אהל ונמצא שאינו ישן בצל סכה, וכל מטה יש לה גג, ולפי שעיקר ישיבת הסכה אכילה ושתייה בא להשמיענו שגם השינה מן העיקר, ואע"ג דאהל עראי היא המטה אפילו הכי אסור משום דרבנן סבירא להו סכה דירת עראי בעינן ואתי עראי ומבטל עראי, ור' יהודה פליג ושרי סבירא ליה דדירת קבע בעינן, [ולא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע ור"ש ס"ל נמי דירת קבע בעינן] דהא אמר בפרק דלעיל [ז' ע"ב] שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח וסבירא ליה דאתי אהל עראי ומבטל קבע. ו(נ)[י]יודע שעבדים פטורין מן הסוכה. דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וכל מצוה שהאשה חיבת בה עבד חייב בה דילפינן [חגיגה ד' ע"א] לה לה מאשה. ולפי דרכנו. כלומר אע"פ שלא אמר רבן גמליאל לשם לימוד אלא לשם שיחת חולין, שהיה משבח עבדו לבדיחותא בעלמא, ולמדנו על פי בדיחותו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.
גמרא. הישן תחת המטה וכו' תרגימא שמואל במטה גבוהה י' טפחים. דכיון דאית ליה גג וגבוהה י' נקרא אהל ואינו יושב באהל כשר אלא באהל דדבר המקבל טומאה. [כ"א ע"ב] לא שאנו אלא סמך וכו'. מפורש בפי' המשנה.
<h2>דף כא:</h2>
הסומך סכתו בכרעי המטה. שהן דבר המקבל טומאה כשירה, שלא מצינו שם פסול במחיצות אלא בסיכוך, ומשום חשש שמא יצטרך לאותה מטה ויטלנה ונמצאת שהיא נופלת ואינה קבע כדחזינן בסכה גבוהה יותר מכ' (ומעטרה) [ומיעטה] בכרים וכסתות דאמרינן [לעיל ג' ע"ב] דלא הוי מיעוט דחיישינן שמא יטלם, הכי נמי ניחוש לזה ונמצא שסוכת עראי היא, משום הכי ליכא למפסלה דהא סבירא להו לרבנן דסכה דירת עראי בעינן, ור' יהודה לטעמיה דסבירא ליה דסכה דירת קבע בעינן, וכיון דאינה יכולה הסכה להתקים על עמדה אלא באותן כרעי המטה פסולה דשמא יצטרך להם נמצא שאינה בנין של קביעות, ולמאן דסבירא ליה בגמרא דר' יהודה פסיל לה מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה דאע"ג דלא מצינו שום פסול במחיצה כדתנן [לעיל י"ב ע"א] וכלן כשרין לדפנות, ה"מ דפנות שאין הסכוך נשען בהן, אבל הני שהסכוך נשען בהן פסלינן הסכוך מפני שהוא נשען בדבר המקבל טומאה.
<h2>דף כב.</h2>
סוכה מדובללת ושצלתה וכו'. מפרש בגמרא בשני פנים, האחד מאי מדובללת מדולדלת סכה ענייה שאין בה אלא קנים מעטים שהסכוך קלוש מאד אלא שצילתה מרובה מחמתה כשרה וכלה חד בבא רישא וסיפא דסיפא פירושא היא. והשני (ותרתי) [דתרתי] מילי נינהו מאי מדובללת מבולבלת קנה עולה וקנה יורד אבל אין אויר ג' טפחים ביניהם ויש לומר לבוד כשרה, אי נמי סכה ענייה שהסכוך שלה קלוש מאד ונכנס חמה בתוכה כיון שצלתה מרובה מחמתה כשירה ולא חיישינן שמא תבא רוח וימעט צלתה וירבה חמתה קמ"ל. המעובה כמין בית וכו'. מפרש בגמרא כוכב חמה שכל כך עב הסכוך שאין ניצוצות החמה נכנסין שם וכל שכן כוכבי הלבנה אפילו הכי כשירה, דשמא תאמר תאסר משום גזירת תקרה דשמא יאמר מה לי זו מה לי בזו קמ"ל דלא גזרינן.
<h2>דף כב:</h2>
אע"פ שאין הכוכבים וכו', שהם כוכבי חמה וכל שכן שאר כוכבים. כזוזא מלעיל וכו'. ואסתירא עדיף מזוזא, ובכתובות [ס"ד ע"א] גרסינן מאי איסתירא פלגא דזוזא. לפיכך מפרשינן הכי, באומדנא, אם כשהאדם העומד למטה אומד באומדן עיניו שהפרוץ כעומד אסורה הסכה, שכיון שלמטה נראין שוין אם היה אדם עולה מעלה ומודד ימצא שהאויר מרובה על העומד כפלים, אבל לפי שאין העין שולטת באויר כמו בבנוי נראה האויר מועט החצי קרוב לו, והינו דאמרי אינשי זוזא וכו' אויר שהוא גדול כזוזא מלמעלה אם יאמד אדם באומדנא מלמטה לא יראה אלא כאיסתרא שהוא פלגא, ואם מלמטה נראה לו שהעומד מרובה על הפרוץ כפלים כשרה, שאם יעלה וימדוד מלמעלה ימצא שאין הפרוץ כעומד.
העושה סכתו בראש העגלה. אע"ג דמטלטלה דלא קביעה, ובראש הספינה, שהוא מקום גבוה של ספינה והים גבוה מאד ואין הרים מקיפין אותו והרוח שולט בה ועוקרתה אפילו הכי כשרה דסכה דירת עראי בעינן. ומוקמינן לה בגמרא שיכולה לעמד ברוח מצויה דיבשה אבל לא ברוח מצויה דים כשירה אע"ג דהיא ארעי. ועולין לה ביום טוב. ופשיטא היא דעולין לה ביום טוב [א]לא משום דבעי למיתנא סיפא ואין עולין לה תנא רישא ועולין לה. בראש האילן. שהוא מחובר. או על גבי גמל, שהוא בעלי חיים תיקן מושבו בראשו ועשה שם מחיצות וסיכך עליהן כשרה לצאת ידי חובתו בחולו של מועד (ואם) [ואף] ביום טוב אם עבר ועלה יצא ידי חובתו. ואין עולין לה ביום טוב. לכתחלה דקא משתמש במחובר או בבעלי חיים וגזור רבנן [ביצה ל"ו ע"ב] אין עולין באילן ואין מש[ת]משין בו שמא יתלוש. שתים באילן ואחת בידי אדם. סמך קרקעית הסכה בראש האילן מזרח וצפון, והעלה אותם שתי מחיצות גובה סכה, ורוח דרום כלה עשויה בידי אדם בארץ וסומך עליו קצת קרקעית הסכה והגביה הדופן ממנו ולמעלה עשרה ואחר כך סכך עליהן, לא מבעיא בכי האי גונא דאין עולין לה ביום טוב שהרי אם ינטלו שתי הדפנות של מזרח וצפון בשום ענין אינה יכולה לעמוד ונמצא שמשתמש במחובר לקרקע, אלא אפילו שתים בידי אדם ואחת באילן, אם שני הכותלים שעל ידי אדם מחוברין יחד כגון מזרח וצפון אין ספק בזה שאין עולין לה ביום טוב, אבל אם היו שני כותלים זה כנגד זה כגון צפון ודרום והקורות הסמ[ו]כות [ב]קרקע הסוכה הן נסמכות ונשענות צפון ודרום מותר לעלות ביום טוב שהרי יכולה לעמוד בפני עצמה כשרה היא ועולין לה ביום טוב, שהרי אינו משתמש במחובר, ואע"פ שהדופן השלישית נעשית על האילן אין אנו חוששין בזה שהאדם העולה לה אינו נשען במחובר, ובכי האי גונא דשרי אע"ג דלא חשיב בהדיא במתניתין מתרבה בזה הכלל כל שאילו ינטל וכו'. ושלש [בידי] אדם ואחת באילן נמי דעולין לה ביום טוב אפשר שבא זה הכלל להודיענו שאם היו הקורות כל כך תשושות וחלושות שאין יכולין לעמוד בה אלא בעזר הרביעית שאסור לעלות לה ביום טוב, אבל כשירה לחלו של מועד, וקמ"ל מתניתין שאע"פ שאינה ראויה מדרבנן לשבעת ימי החג וכתיב [דברים ט"ז] חג הסכות תעשה לך שבעת ימים סכה הראויה לשבעה כגון שהיא חזקה ובריאה לעמד שבעת ימי החג ולא יפול ברוח מצויה דיבשה והם הכי נמי בכלל זה שיוכל לעלות כל שבעה והא ליכא, קמ"ל כיון דמדאורייתא כשרה לשבעה ורבנן הוא דגזרו שלא ישתמש במחובר מיחזא חזיא לשבעה.
<h2>דף כד:</h2>
העושה סוכתו בין האילן וכו'. אבל לא סמוכה עליהן אבל הם כלומר ענפי האילנות הן דפנותיה. ומוקמינן ליה בגמרא שארג כל ענפי האילנות כמין מחיצה כדי שלא יוכל הרוח לכפות המחיצה, וקמ"ל דלא גזרינן שמא ישתמש באילנות שיניח שם כליו.
כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. שלא יכפוף אותה. אינה מחיצה, ובגמרא מוקים לה למתניתין דקתני ואילנות דפנות לה דכשירה באילנות זקנים וכגון דעביד לענפי האילן בהוצא ודפנא שארג אותם כמין אריגה מחיצה.
<h2>דף כה.</h2>
שלוחי מצוה פטורין. כגון הולכי דרכים ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדיון שבויים פטורין מן הסכה ואפילו בשעת חנייתן לילה או יום אינו צריך שיקנה שם עצים ויעשה מהם סכה דכתיב [דברים ו'] בשבתך בביתך ובלכתך בדרך בלכתך דידך הוא דמחייבת הא בלכת מצוה פטור. חולין ומשמשיהן. ומפרש בגמרא אפילו חולה שאין בו סכנה פטור הוא ומשמשיו, ושאר מצטער מפני החמה או מפני הצנה או יתושין והדומה להן הוא פטור ומשמשיו חיבין. ויש לומר דהאי דאזלינן במצות סכה לקולא מבשאר מצות מדכתיב [ויקרא כ"ג] תשבו ודרשינן תשבו [כעין] תדורו שאותו האיש שרגיל לאכול בביתו הוא מחויב לאכול בסכה, וחולה שאין בו סכנה לא מטרחינן ליה לאכול אם מזיק לו המאכל או אם מצטער הוא ורוצה לאכול תחת האויר (הם) הכי נמי לא מטרחינן ליה לאכול בסכה, אבל מצטער בשאר מצות לא פטרינן ליה. אוכלין ושותין עראי וכו'. ומפרש בגמרא דהינו פחות מכביצה וכדמפרש ואזיל במעשה דר' צדוק.
<h2>דף כה:</h2>
וה"מ צערא דממילא קאתי. כגון רוב החמה או רוב קור הצנה או יתושין או צרעין שנושכין אותו שם שאין בידו למלט נפשו מהם אבל צער האבילות איבעי ליה לקבולי בשמחה. ופטורין מן התפלין וכו'. דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
<h2>דף כו.</h2>
לאיתויי מוכרי תכלת. ואלימא נמי להאי תנא מוכרי תפלין שהוא מצוה גמורה אי אפשר לימלך עליהם שיעשה מהם דבר אחר אלא למצוה זו אבל תכלת אפשר שימלך הקונה עליו ויעשה ממנו מלאכה אחרת שאינה של מצוה לכך תנא תפלין בהדיא ותנא זה הכלל לאתויי מוכרי תכלת אי נמי תפלין מיחייב לקנותן דחובת גברא הוא וציצית חובת מנא הוא כדאמרינן בפרק ר' אליעזר [קל"א ע"ב] במזוזה וטלית הואיל ובידו להפקירן. פטורין מן הסכה ביום. דכתיב [ויקרא כ"ג] תשבו כעין תדורו, ובעוד שהיה בבית לא היה אוכל (בסכה) ביום אלא בלילה, (הם) הכי נמי בסכה. שומרי פרדסין וכו' תשבו כעין תדורו. וכיון שאינו יכול להוליך שם כל כליו וכל כלי תשמישו כמו שהיה לו בביתו מפטר מלעשות סכה שמה. רבה אמר פרצה קורא[ה] לגנב. שאם יעשה סכה שם בתוך הגן לא יפחד הגנב מליכנס בגן שהרי אינו יכול לראותו, אלא אם כן יצא מן הסכה ויפסיד הכל, לפיכך פטרינן ליה מסכה. דמנטר כריא דפירי, ויוכל להיות המחיצה הרביעית שתהיה מפונה מצד אותו הפרי, לטעמיה דאביי פטור, לטעמיה דרבא חייב לעשות סכה שם. ואפילו חש בראשו. משום דכתיב תשבו כעין תדורו, ואם היה לו זה החולי כל השנה לא היה יושב בביתו אלא למקום שירצה יאכל וישתה ויישן תחת האויר. כדטעים בר בי רב ועייל לכלה. בבוקר כשהולכים לבית המדרש, ודואג שמא ימשכו השמועות, טועם מלא פיו ושותה והוא פחות מכביצה. לפי שאין קבע לשינה. דחישינן שמא ירדם וישוב העראי לקבע, אי נמי שאדם מספיק ודי לו כשינת הסוס ביום והעראי הוא נחשב לקבע מה שאין כן באכילה.
<h2>דף כו:</h2>
ובגמרא מקשי מעשה לסתור מעשה דרבן יוחנן בן זכאי [לסתור הוא למתניתין ולמעשה דר' צדוק ומתרץ למתניתין חסורי מחסרא והכי קתני אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה ואם בא להחמיר על עצמו מחמיר ומעשה נמי והביאו לפני רבן יוחנן בן זכאי לטעום וכו' ואמרו] העלום לסכה משום חומרא ולא משום דינא, ור' צדוק לא רצה להחמיר על עצמו והלכות קבועות בא להודיענו, חדא דעראי הוא פחות מכביצה ולא בעי נטילת ידים דבמפה סגי ולא גזרינן שמא יגע כדגזרינן בכביצה, ולא בעי ברכה לאחריו מן התורה ואע"ג דרבנן גזרו והחמירו בכזית היכא שאכל (ו)בתורת קביעות בהיסיבה אבל בתורת עראי בלא נטילת ידים לא החמירו. אי נמי דר' צדוק כר' יהודה סבירא ליה דאפילו רבנן לא החמירו אלא מכביצה ואילך וכביצה עצמה מדרבנן, (האי) [היא] דתנן [ברכות מ"ה ע"א] עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אמר כביצה ואע"ג [ד]דרשי ר' מאיר ור' יהודה מקראי מכזית מכביצה אסמכתא דרבנן היא להחמיר, אבל לפניו ליכא ספיקא דאפילו בכל שהוא בעו ברכה דהא נהנה ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.
<h2>דף כז.</h2>
ר' אליעזר אומר ד' עשרה וכו'. דכתיב [ויקרא כ"ג] תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סכה אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים אין לדבר קצבה וכו', דהכי דרשינן, מה דירה אי בעי אכיל אי לא בעי לא אכיל אף סכה נמי, דליכא שום חובה למיכל בסוכה אלא יום ראשון, דילפינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות, מה התם לילה הראשון חובה ותו לא אף סכה נמי. ועוד אמר ר' אליעזר מי שלא אכל וכו'. ובגמרא מוכח מדקאמר לילה ראשון חובה ולא נקט שאר ימים ולילות מכלל שחזר בו ר' אליעזר והודה לרבנן דאין חובה אלא לילה הראשון, כלומר שאם ירצה בשאר הסעודות לאכל פירות דלא בעי סכה מה שאין כן בלילה ראשונה שחייב לאכול דבר שטעון סכה, אבל אם יאכל (פירות) [פת] בשאר ימים ליכא מאן דאמר בהא דלא בעי סכה דודאי בעי סכה, אפילו אם יאכל מאה פעמים ביום, ובגמרא בעי במאי משלים אם בריפתא אמרי סעודתא דיממא הוא כדפרשינן דאפילו אם יאכל מאה פעמים פת מחייב למיכל בסכה, ומשני דאכיל למיני תרגימא כגון בשר ופירות דלא בעי סכה וכשרואה אדם אותו אוכלם בסכה יכיר (כל השלמה) [דלהשלמה] עביד, ורבנן סבירא להו שאין לדבר תשלומין, ועל זה נאמר [קהלת א'] מעות לא יוכל (לתוקן) [לתקון] דאינו יכול להשלים דבריפתא חיובא דיומא היא ובמיני תרגימא נמי כיון דלאו בני סכה נינהו מה תועלת יש בדבר אם יאכלם בסכה, אלא ודאי אין בידו לתקן, ופי' יום טוב האחרון דקאמר ר' אליעזר דישלים מיום שביעי קאמר ולא (משום) [מיום] שמיני, דהא כבר איפטר מסכה, ודכותה מצינו בראש מסכת תענית דקרי יום שביעי יום טוב האחרון.
<h2>דף כז:</h2>
אין יוצאין מסכה לסכה. דנראה כמבזה אותה. ואין עושין סכה בחול מועד, דסכה שבעה בעינן והא ליכא. ושוין שאם נפלה וכו', דהא לשבעה היתה מתחלה, ורבנן סבירא להו נהי דבעינן סכה לשבעה שהיתה חזקה ובריאה לעמוד ז' ימים ולעולם מי שבא ממדינת הים בחול מועד יעשה סכה ויוצא בה. אי נמי מאי [ד]קאמר רחמנא [דברים ט"ז] חג הסכות תעשה לך שבעת ימים עשה סכה בתוך כל אותן ז' ימים.
<h2>דף כח.</h2>
וכמה כדי ראשו ורבו ושולחנו ז' טפחים על ז' טפחים. ואע"ג [דגברא באמתא] יתיב והוא שש טפחים איפשר דסגי ליה... יש לו טפחים או ג' טפחים והוא יכניס...
מי שהיה ראשו ורבו בסכה וכו'. כבר מוכחינן בריש מסכתין דבתרתי פליגי, בסכה גדולה אי גזרינן שמא ימשך אחר שולחנו או לא דבית שמאי גזרי ובית הלל לא גזרי, ופליגי בסכה קטנה אם צריכה שיעור ראשו ורובו ושולחנו, דבית שמאי סברי צריכא דהינו ז' טפחים ובית הלל (סברי') [סבירא] להו דדי לו במחזקת ראשו ורובו בלא שולחנו סגי, ומעשה דמיתי ראיה לסכה גדולה מיתי דלא גזרינן שמא ימשך אחר שולחנו, ובגמרא [עירובין י"ג ע"ב] מוכח ענותנותו של בית הלל שהקדימו זקני ב"ש לזקני ב"ה. נשים ועבדים וקטנים וכו'. דמצות עשה שהזמן גרמ' נשים פטורות, ועבד ואשה שוין במצות, וקטנים דהא לאו בני דיעה נינהו. קטן שאינו צריך לאמו, כגון שנפנה ואין אמו מקנחתו, חייב בסכה, והא דתניא רישא דקטנים פטורים מן הסכה מיירי ש(אין) צריך לאמו. ובגמרא בעי מעשה ליסתור מה שאמר שאם הוא צריך לאמו פטור מן הסכה ובחדש לידתו ודאי צריך לאמו הוא, ומשני חסורי מיחסרא והכי קתני (ב"ש) [שמאי] מחמיר ומעשה נמי וכו', שהוא מחמיר בקטן הואיל (ואתה) [ואתא] לכלל מצות מה שאין כן באשה.
<h2>דף כח:</h2>
כל שבעת הימים וכו'. שאם היו לו כלים נאים מעלן לסכה, מצעות נאות מעלן לסכה, אוכל ושותה בסכה ומטייל בסכה. ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות. כליו, ולהורידן למטה בביתו לפי שדרך היה לעשות סכה בגגין נקט עלייה וירידה. משתסרח המקפה, ובבריתא תני מקפה של גריסין שהיא ממהרת להתקלקל מכל מאכל. משלו משל וכו'. בגמרא מפרש נשפך לו קיתון על פניו מרבו קאמר, כלומר הרב שפכו לעבד לומר אין אני רוצה וחפץ בשימושך, כלומר במצותיך.
<h2>דף כט.</h2>
ולא פליגי הא בסכה גדולה. דמטללתא ובסכה קטנה בר ממטללתא שמא יניח סכתו ויצא מפני הבל הנר. משתסרח המקפה של גריסין. שהיא נוחה להתקלקל מכל תבשיל. אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור, ובגמרא פריך תרתי דסתרן אהדדי, דלשון שיאור משמע האיר מזרח ויעלה עמוד השחר משמע קודם וקודם, ומשני אימא עד שיעור משיעלה עמוד השחר, לאפוקי שאם יעור קודם שיעלה עמוד השחר לא מטרחינן ליה (לירד) [לעלות], ואם עלה עמוד השחר ועדין לא הקיץ לא מקיצין אותו.
<h2>דף כט:</h2>
לולב הגזול. לולב הוא כף תמרים, והדר תני הדס וערבה באפי נפשיהו, וסידורא דקרא נקט להו. גזול, פסול ביום ראשון מן התורה דכתיב [ויקרא כ"ג] לכם משלכם, וביום טוב שני ושאר הימים הוא מדרבנן משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, ואי לאחר יאוש אפילו ביום הראשון אינו פסול מן התורה, אלא משום מצוה הבאה בעבירה. והיבש פסול. דבעינן הדר וליכא ואפילו ביום טוב שני הוא פסול מן התורה. של אשרה ושל עיר הנדחת. פי', אשרה דומיא דעיר הנדחת שהוא של ישראל, ומשום הכי פסול משום דלשריפה קאי, דכתיב [דברים י"ב] ואשריהם תשרפון באש וכתיב [שם י"ג] ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחבה ושרפת באש, ולולב בעי שיעור ד' טפחים כדלקמן [ל"ב ע"ב], וכיון דלשריפה קאי אין שיעורו קיים דכשרוף דמי, אבל של אשירה דאומות העולם כיון דיש לו תקנה בביטולא אכתי אית בהו שיעורא, אבל אשרה וע"ז של ישראל אין לה בטלה עולמית. נקטם ראשו פסול. משום דלא הוי הדר. נפרצו עליו. מן השדרה שלו ואינן מחוברין אלא על [ידי] אגודה כמין חופיא שקורין אשקובא. פסול. דלאו הדר הוא. נפרדו עליו. מחוברין הן בשדרה אלא שלמעלה הן נפרדין העלין לבדן כענפי האילן. ור' יהודה פליג אנפרדו עליו ולא אנפרצו עליו יאגדנו מלמעלה, ש[י]היו עולין עם השדרה כשאר לולבין. ציני הר הברזל. [ציני] דקלים. כשרות, לולבין שלהן ואע"פ [שעלין שלהן קטנים מאד] ואין עולין עם ארכה של שדרה... אפילו הכי כשירין ומוקים לה בגמרא כגון שראשו של זה מגיע לעיקרו של זה שאין נראת השדרה שבצדדיהם שאם לא יגיע ראשו של זה לעיקרו של זה פסול. לולב שיש בו ג' טפחים (וכו') כדי לנענע בו. בגמרא מוקים דהכי גרסינן וכדי לנענע בו דבעינן ג' טפחים שתהא השדרה כנגד אורכו של הדס, שגם הוא צריך ג' טפחים כדלקמן, ובעינן טפח מן השדרה עצמה מלבד גובה העלי(ו)ן שבראש השדרה, שיוכל אדם לנענעו, (שאפילו) [שאילו] היו שוין לא היה יכול לנענע. ומצות נענוע שיהא מוליך ומביא מעלה ומוריד לעצור רוחות רעות וטללים רעים.
<h2>דף לב.</h2>
גמרא. נקטם ראשו. אמר רב הונא אמר ר' חנינא לא שאנו אלא נקטם וכו' אבל נסדק, סדק מעט שאינו נפרד זה מזה. סדוק דעביד כדהמנק. והוא כלי. כווץ, שיוצאין בשדרה שלו כמין קוצין. דסליק בחד הוצא, שכל עלין מצד (הוצא) [אחד]. כחופיא, אשקובא בלע"ז שמכבדין בו את הבית, ועושין אותה מעלין של לולב שתולשין מן השדרה ואוגדין אותה הרבה ביחד. נחלקה התיומת (וכו'). פי' תיומת גבה וכו', ויש מפרש מאותו עלה שבין שני עלין שבראש שעולין כלן למעלה מן השדרה ונחלקה אותו עלה שדבוק בגוף השדרה בשוה אע"פ שלא יגיע בשדרה, ובאותו מקום הוא דפסול אבל בכל עלה ועלה לא מיפסל, דלא יהא אלא ניטל עלה אחד דלא מיפסיל כי היכי דלא פסיל בהדס ובערבה שנשרו עליו כשר, ואין זו הראיה גמורה דהא איכא הרבה פסולין בלולב שאין בהדס וערבה ואפילו לפי' הרב אלפסי ז"ל דמחמיר נראה שלא יפסל [נחלק רב] העלה אלא אם כן עביד כי המניק, שהוא כלי סופרין שאוחזין בו את הקונדריסין שלא יגבהו העלין שלהן.
<h2>דף לב:</h2>
הדס הגזול וכו'. הכל כמו שמפורש במשנת הלולב. נפרצו עליו, נשרו עליו, אבל נפרדו ליכא למתני דאורחיה הכי הוא. וכיון שנפרץ אחד מן העלין לא נשארה עבותו קימת, שאם נשארה עבותו קימת כגון שהיו (ד' או ה') [ז'] עלין קימין בחד קינה אע"פ שנשרו רוב מן העלין כשר. או שהיו ענביו וכו', (ואם) [והם] זרע ההדס פסול דלאו הדר הוא, ומוקמינן לה בגמרא [ב]נשחרו אבל אם עדין הן ירקות ממראה ההדס הם ואכתי הדר הוא. ואם מעטן כשר. מערב יום טוב. ואין ממעטין ביום טוב, משום שבות שדומה למתקן כלי שהרי מכשירו.
תלתא תלתא בחד קינא. שלשה עלין ביחד בקן אחד יוצאין מתוך עוקץ אחד. תרי וחד, שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמעלה סמוך להם אך לא בשוה.
<h2>דף לג.</h2>
יליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב. כתיב הכא [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם ביום הראשון וכתיב התם ולקחתם [שמות י"ב] (לכם) אגודת אזוב. ורבנן לית להו לקיחה, כלומר לא גמרי גזירה שוה (מדבר) שאדם דן קל וחומר מעצמו ואין אדם דן גזרה שוה אלא מרבו. [ב"ק ט' ע"ב] ולהידור מצוה עד שליש במצוה. כלומר שאם ימצא אדם ליקח אתרוג שאינו כל כך הדר בעשרים דינר וימצא אחר הדר בל' דינר מוטל עליו (כסכה) להדר המצוה עד שליש הדמים. עד שליש משלו. כלומר אם יוסיף עד שליש אפשר שלא יאכל מפירות המצוה בעולם הזה, כדכתיב [דברים ו'] אשר אנכי מצוך היום על לבבך היום לעשות ולא היום ליטול שכרם אבל אם יתן משליש ולמעלה משל הקב"ה בלי ספק יאכל פירותיהן בעולם הזה. ופ"א עד שליש משלו, אפילו יצמצם מצורך מזונותיו הצריכין לו מאד מאד צריך שיוסיף עד השליש, אבל משליש ואילך אין מוטל עליו לצמצם ממחייתו רק אם הוסיף לו הקב"ה ממון יותר והוא עתרן כן חובה מוטלת עליו שישפיעם גם הוא בהידור, כדכתיב [שם ט"ז] איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. (ה)אי נמי דעניב ליה מיענב. אבל קשירה גמורה לא דמיקרי קשר של קימא, דאפשר שלא יתירהו כל שבעת ימים, דהא מחזירו למים כדי שלא יכמושו שלשת המינין.
<h2>דף לג:</h2>
ואדומות כשחורות דמיין דאמר ר' חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה, הכא נמי לא תימא דהאי אדמימות ישוב לירוק, אלא זהו פסול לא ישוב עוד להכשירו.
ערבה גזולה. הכל בפירוש הלולב. והצפצפה פסולה. מ[י]ן ערבה עלה שלה עגול ובלעז נקרא טרומל, אבל ערבה הכשרה עלה שלה משוך. כמושה, מרפה בלעז אך עדיין יש לה לחות גדול. או שנשרו מקצת עליה. דאכתי הדר הוא. ושל בעל. שגדילה בשדה שלא על הנחל כיון שאותו המין עצמו הוא כשר דלא בא הכתוב [ויקרא כ"ג] ערבי נחל אלא למצוה כיון דערבי נחל הם ולא צפצפה הם.
<h2>דף לד.</h2>
והתניא דומיא דמגל. גבי ערבה תניא. דומה למסר, מסר הגדול של חרשי עץ ששיניו גדולות. כי תניא ההיא, דמכשר בדומה למגל, בחילפא גילי. ש(א)דרכן כך. אמר אביי ש"מ חילפא גילי כשר להושענא, ואע"ג דאית ליה שם לווי מכשירי ליה מרבוי ערבי נחל מכל מקום אמר רחמנא, וחלפא גילי גדל גם הוא על הנחל.
<h2>דף לד:</h2>
ר' ישמעאל אומר ג' הדסים. מפרש בגמרא טעמא דכתיב [ויקרא כ"ג] וענף עץ עבות שהם ג' תיבות דהוה מצי למכתב ועבות וכתיב וענף עץ ש"מ למנינא. ושתי ערבות, דכתיב [שם] וערבי נחל ומיעוט ערבי שנים. ולולב אחד, דכתיב [שם] כפת תמרים שהוא חסר ו"ו ויש אם למסורת. ואתרוג אחד, דכתיב [שם] פרי עץ הדר ואפילו שנים קטומין וכו', אהדסים קאי, ובגמרא מוכח שחזר בו ר' ישמעאל ושרי אפילו שלשתן קטומין כר' טרפון, והינו טעמא דשרינן קטומין בהדס מה שאין כן בשאר מינין שבלולב, לפי שדרך ההדס שעולה בראש ההדס הנקטם כמין תמרה ואינו ניכר הקטימה. ר' עקיבא וכו', מכשר דסגי בענף עץ הדס אחד ובענף ערבה אחת.
יכול יאגדם כלם כאחת. כלומר אפילו האתרוג עם הלולב. וכי נאמר ו(ב)כפות, שאלו נאמר כן היה במשמע שכל ד' המינין יהיו כלם קשורין יחד. והלא לא נאמר אלא כפות תמרים, חלקן הכתוב שפרי עץ הדר בפני עצמו עומד ושלשת המינין יחד. ומנין שמעכבין זה את זה, ואפילו למאן דאמר לולב אין צריך א(י)גד אבל לעולם בעינן שיהא ד' המינין בידו, ואם ירצה יטול האחד בבקר והשני בשליש היום ושלישי ורביעי בצהרים כדמפרש ואזיל.
אתרוג הגזול והיבש וכו'. (של ערלה פסול דכתיב [ויקרא כ"ג] לכם לכם לכל צרכיכם כלומר שיהא מותר ליהנות). של אשרה ושל עיר הנדחת. תמה היא אמאי מפרש בגמרא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ותיפוק לי' דכתותי מיכתת שיעורא, דהא לאתרוג נמי צריך שיעור לדברי הפחות בכזית, או נמי משום דלא הוה ליה היתר אכילה ולא דין ממון, ואם נתן בגמרא טעמא אפילו (בלולב) [באתרוג] של אשרה (ו)של גוים דאית ליה היתר אכילה והנאה אם יבטל אותה הגוי, א"כ אמאי אמרינן של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר. (אתרוג הגזול והיבש וכו'), של ערלה פסול דכתיב לכם לכל צרכיכם כלומר שיהא מותר ליהנות ממנו בכל ענין למעוטי ערלה שהוא אסור באכילה גם בהנאה. ושל תרומה טמאה. נמי פסול שהרי אין בו היתר אכילה אע"פ שהוא מותר בהנאה דתרומה טמאה מותר להסיקה תחת תבשילו. ושל תרומה טהורה. לכתחלה לא יטול מפני שמכשירה לקבל טומאה, כדאמרינן במתניתין [מ"ב ע"א] מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת, כלומר שורין האגודה במים שלא ייבשו, וכשנוגעין באתרוג הוכשר לטומאה דכתיב [ויקרא י"א] כי יתן מים על זרע וגו', וידים עסקניות הן ומביאין לידי טומאה, ואסור לגרום טומאה דכתיב [במדבר י"ח] את משמרת תרומותי אמר רחמנא עביד ליה שימור יפה. אי נמי מפני שמפסידה, שמפסיד קליפה החיצונה שהיא נמאסת בשימוש הידים ואסור להפסיד התרומות כדפרישית דמשמרת בעי, ואם נטל כשר. שהרי יש בו היתר אכילה והיתר הנאה. ושל דמאי בית שמאי פוסלין. משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, דהא מיחייב מדרבנן לעשר אותו והוי כטבל טבול מדרבנן נמצא שאין היתר אכילה בעוד שהוא כך. ובית הלל מכשירין. דאי הוה בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה, דתנן מאכילין העניים דמאי וכו'. ושל מעשר שני בירושלים. לכתחלה לא יטול מפני שמכשיר לטומאה ומעשר קודש איקרי וצריך שימור, אי נמי שמפסידו. ואם נטל כשר, דהא יש בו היתר אכילה ויש בהן דין ממון דמעשר ממון הדיוט הוא לקדש בו את האשה, אבל חוץ לירושלם אין בו לא היתר אכילה ולא דין ממון עד שיפדה ואם נטל לא יצא [וצ"ע מאי שנא מאשירה של גוי שאם נטל יצא] כיון דיש לו תקנה בביטול אע"פ שלא בטלה עדין הגוי הכא נמי נימא כיון דאי בעי פדי לה יצא ידי חובתו. עלתה חזזית על רובו. ילפת [ויקרא כ"ב] חזזן, זה החולי על רוב האתרוג פסול דלאו הדר הוא, אבל על מיעוטו כשר. והוא דהוי החולי הזה במקום אחד דאכתי הדר הוא, אבל בשנים ושלשה מקומות פסול משום דהוי (כמבואר) [כמנומר] ופסול דלאו הדר הוא. ניטלה פיטמתו. כמין פיטמא של רמון שהיא בראש הרמון, הכא נמי ראש האתרוג. והוא גם (הוא) עשוי כמו (בוקנא) [בוכנא] באסיתא אם יעקר אותו אדם משם, ובבריתא קרי ליה פיטמתו בוכנתו. נקלף. קליפה החיצונה מקצתה ולא כלה פסול משום דהוי כמנומר, ופסול שאין מראה חצי האתרוג דומה לחצי האחר, אבל אם נקלף כלה כשר דאכתי הדר הוא. ניקב. מפרש בגמרא דנקב מפולש ואפילו לא חסר כלום [ו]אם אינו מפולש ולא חסר לא מיפסיל עד שיהא רחב כאיסר אבל אם חסר כל שהוא פסול אע"פ שאינו מפולש. עלתה חזזית על מיעוטו. ובמקום אחד כדפרשינן דלא הוי מנומר. ניטל עוקצו. הוא זנב האתרוג, שבאותו זנב הוא תלוי באילן. אם ניטל אותו העץ סמוך לבשר האתרוג הוי כשר שהרי אינו חסר, אבל אם ניטל עם השורש שלו שהוא תוך הגומא כבוכנא באסיתא פסול שהרי חסר הוא. ניקב ולא חסר כלום, ואינו נקב מפולש כשר. אתרוג כושי פסול. דלא הדר הוא לבני ארץ ישראל שרחוקים הם מארץ כוש ואין רגילין בהן, ובגמרא דמכשר ליה, מיירי לבני בבל (ששכינם) [ששכנים] הם לארץ כוש ורגילים בהם והוא הדר בעיניהם. הירוק ככרתי וכו'. פליגי אי הוי הדר או לא. שיעור אתרוג קטן וכו'. פליגי בהא נמי אי הוי הדר אי לא הוי הדר. ויש אומרים בגמרא [לעיל ל"א ע"ב] דפליגי בירוק דכיון דלא גמר פירא אי הוי כשר או לא, והינו טעמא נמי באתרוג קטן. ובגדול, מאן דפסל סבר כיון דאמ' לולב בימין ואתרוג בשמאל, זימנין דמחלפי ליה ובעי לאפוכינהו ולא יכול מפני גודל האתרוג ואתי לאיפסולי, להכי בעינן שיוכל להחזיק שתים בידו אחת דהיינו שיעור אתרוג ולולב בידו אחת ותו ליכא למיחש למידי. ור' יוסי לא חייש להכי שאם יארע לו כן יניחנו בחיקו או על הספסל ויהפכם.
<h2>דף לו.</h2>
לא קשיא הא בכולהו. נקלף כלו כשר מקצתו פסול דהוה ליה כמנומר ופסול כן אנו רגילין לפרש דהא לא דמי בהמה שנפשט עורה (לגלודה) [לאתרוג] דהא בגלודה נמי יש מקצת שאינו מתיר בה אלא ברוחב סלע על פני כל השדרה, לפי שעקר החיות שם הוא. נקב מפולש. שעובר משני הצדדין אע"פ שלא חסר כלום. במשהו, אפילו כמחט סדקית. נקב שאינו מפולש. ולא חסר כלום לא מפסל אלא עד שיהא הנקב רחב [גליון, כאיסר ויהא רצועה חופה אותו, אבל אם חסר ממנו כלום אפילו כחרדל פסול].
<h2>דף לו:</h2>
[גדלו בדפוס ועשאו] כמין ברייה אחרת. שכן דרך האתרוג כשהוא קטן אם ישים אדם אותו בתוך כלי שיש לו פרצוף בתוך חללו, כשיגדל [נ]עשה ויצטייר כפי אותה הצורה, ומוקים לה אליבא דהלכתא, דדוקא צורה אחרת הוא דמפסיל, אבל כמין ברייתו כשרה. ואע"ג דעביד דפי דפי. כלומר שעשה לו דפנות מרובעות. ואשמעינן רבא דהוא נמי דרך ברייתו, כלומר עדין יש לו צורת אתרוג. אין זה הדר ופסול. ולא היא, דודאי כשר אעפ"י שנקב נקב מפולש וגם חסר. מתניתין, דפסיל ביום ראשון שהוא מן התורה דבעי הדר. ור' חנינא, דמכשר, ביום טוב שני, שאינו אלא משום זכר למקדש, ובזמן בית המקדש ובמקדש עצמו היה פסול אף ביום טוב שני, דבעינן הדר. אבל בזמן בית המקדש קים ובמדינה לא היה צריך למיתני דניקב כשר ביום שני, דהא לא היו כלל נוטלין לולב אלא יום ראשון בלבד, אבל השתא עבדינן זכר למקדש, יום ראשון (דחזי) [דהוי] מן התורה ניקב פסול דבעינן הדר, שאר הימים שהן משום זכר כשירין בו כל אותן פסולין דמתניתין, וסוגית ריש פירקין [כ"ט ע"ב] דקאמר קא פסיק ותני לא שנא ביום ראשון ולא שנא ביום שני בשלמא יבש הדר בעינן, יש לומר, שאותה (הגירסא) [הסוגיא] אדעתיה דרב מיתניא, דקפסיל הכא בנקבוהו עכברים אין זה הדר דלא מפליג בין יום ראשון ליום טוב שני, ואיפשר דסבירא ליה כל דתקין רבנן כעין דאוריתא תקון, וכי היכי דבמקדש הוו מיפסיל יבש ונקוב ביום טוב שיני הם הכי נמי עבדינן זכר למקדש. ויש מי שאומר, דלא דמי פסלות יבשות לשאר מיני הפסול, דיבשות הפסול משום [תהלים קט"ו] לא המתים יהללויה ומזה הפסוק פסיל ליה לגירסא ירושלמי [ה"א]. אי נמי משום [מלאכי א'] הקריבהו נא לפחתך, מה שאין כן לומר בשאר הפסולין, דלא מינכרא גריעות דידהו כגריעות יבש. והילכתא כר' יהודה בקטן. דהא בר פלוגתיה ר' מאיר ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. והלכה כר' יוסי בגדול, דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי.
אין אוגדין את הלולב. טעמיה דר' יהודה דפסיל לאגוד במין אחר לא מצינן למימר משום דבעי הדר דבפירוש תנינן בבריתא דר' יהודה לא בעי הדר בלולב, דתניא [לעיל ל"א ע"ב] יבש פסול ור' יהודה מכשיר, אלא טעמיה דר' יהודה משום דסבירא ליה דלולב צריך אגד ואי אגיד ליה שלא במינו שוו להו חמשת המינין ועובר על בל תוסיף, אלא אגיד ליה במינו. ואע"ג דלא הוי הדר, כגון בסיב הדקל או בעיקרא דדיקלא. ור' מאיר מכשיר בכל דבר, דלולב אין צריך אגד, שאם יקח זה בעצמו וזה בעצמו אחריו יצא ידי חובתו, וכי אגיד ליה משום מצות זה אלי ואנוהו במינא אחרינא ליכא משום בל תוסיף, דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי.
<h2>דף לז.</h2>
במינו היו אוגדין אותו מלמטה. לשם מצות אגד וגמוניות של זהב לנוי בעלמא. ומשום תוספת ליכא, דכיון דסבירא ליה דלולב צריך אגד והוא אגוד במינו האי דמחבר בהדיה [הוא לנוי בעלמא]. אמר להו רבא להנהו מגדלי הושענא. אוגדי לולבין של בית הנשיא מלשון גדילים. שירי ביה בית יד, כלומר מתחת הא(י)גד הניחו שיעור טפח כדי שלא יקחנו במקום אגדו. כי היכי דלא ליהוי חציצה, דכיון דסבירא לן דלולב אין צריך אגד נמצא שאין האגד מן המצוה ואם כן הויא חציצה. רב[ה] אמר כל לנאותו אינו חוצץ, כלומר אע"פ שלולב אין צריך אגד לא הוי האגד חציצה, כיון דמשום זה אלי ואנוהו הוא ולצורך מצוה הוא. רבא אמר לקיחה וכו', דכיון דבדבר של נוי הוא לוקחו כגון בטליתו או בסודרו שמה לקיחה הוי.
<h2>דף לז:</h2>
לא (לידרוש) [לידוץ] איניש לולבא בהושענא. כגון שהיו ההדס והערבה אגודין יחד ואחר כך ינעוץ הלולב בתוכן, לפי שהלולב כשיכנס שם בדוחק ישיר עלה הדס וערבה וקא הוי חציצה. רבא אמר מין במינו אינו חוצץ. לא ליגוז איניש לולבא בהושענא. אם הלולב הוא ארוך יותר מדאי מן הערבה והוא בא לקצוץ מתחת, לא יקצצנו בעודנו בתוך האגודה, דמשתייר עלה של לולב התלושין מן השדרה בתוך האגד, לפי שעלה הלולב ארוכין ומחוברין מתחת בשדרה ונמשכין ועולין כנגד עצו של לולב, וכשקוצצין מתחת נמצאו חתוכין [מ]השדרה ונשארין באגודה והן חוצצין, אלא כיצד יעשה יוציא הלולב מתחת האגודה ויגזוז אותו ויפלו מאיליהן עליו התלושין מן השדרה ויחזור ויכניסנו בתוך ההדס והערבה ויאגוד אותם. רבא אמר מין במינו אינו חוצץ. ולקיחה תמה היא. הדס דלריחא קא עביד אי שרית ליה [לא] אתי למקצייה. שהרי יכול נמי להריחו במחובר כבתלוש. אתרוג דלאכילה קאי, שמא לא יתישב דעתו בריחא לבדה עד שיאכלנו, וטוב הוא להחמיר לו שלא יריחנו. מאי טעמא מברכין אלולב. כלומר דלא מדכרינן שאר המינין אלא הלולב לבדו, דהא מברכין על נטילת לולב. הואיל ובמינו גבוה מכלן, אילן הלולב גבוה משלשתן והוא חשוב יותר.
מהיכן היו מנענעין. משום דתנא ברישא דמתניתין לולב שיש בו ג' טפחים וכדי לנענע בו כשר, אלמא מצוה לנענעו, וקבעי השתא ובאיזה מקום אדם מצוה לנענעו כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים. בהודו לה', של תחלה לפני מזמורין מן המצר, ושל סוף שהוא אחר ברוך הבא ובאנא ה' הושיענא, שהוא ראש הפסוק אבל לא בסופו. וב"ה סברי אף בסופו. ורבן גמליאל ור' יהושע שלא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד, יש לומר דסבירא להו לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה.
<h2>דף לח.</h2>
מי שבא בדרך ולא היה וכו'. ביום שני עסקינן שהוא חולו של מועד, ויכול להחזיק בדרך רחוקה או קרובה ואין לולב, לכשיכנס לביתו ושכח והתחיל לאכול יטול על שולחנו, כלומר מצוה להפסיק סעודתו וליטול אותו ולצאת בו, (וכיון) [וכגון] דליכא שהות ביום ליטלו (או) [אם] ימתין עד שיגמור סעודתו, שאם היה שהות ביום לא הוה מפסיק, כדאשכחן גבי קרית שמע דתנן בראש מסכת שבת [ט' ע"ב] אם התחילו אין מפסיקין, כיון דקרית שמע דרבנן ולולב ביום שני דרבנן וכי הדדי נינהו חד דינא ראוי להם. לא נטל שחרית. שלא הפסיק כיון דאיכא שהות ביום ושכח גם כן אחר [כך] שלא נטלו בשעה עשירית ואחד עשר יטול בין הערבים, דהינו שעת שתים עשרה שכל היום כשר ללולב, אלא שזריזין מקדימין למצוות.
מי שהיה עבד [או אשה] או קטן וכו'. הואיל ואין מחוייבין בדבר אין מוציאין את המחוייב בדבר, לפיכך צריך אותו המחוייב שיענה אחריו כל מה שהוא אומר. שאע"פ שלא למד ידע להשיב מה ששמע ואע"פ שלא יבין. (ש)אם היה גדול, שהוא בר חיובא. מקרא אותו, לא היה צריך לומר אותו היוצא אלא הללויה על כל שתים ושלש תיבות שקורא אותו הגדול המתכוין להוציא, כגון שהתחיל הוא הללויה הוא נמי חוזר הללויה וכשהוא קורא הללו עבדי ד' הוא מחזיר נמי (הללו עבדי ה') [הללויה] ולא דבר אחר, אלא בשעת ראשי פרקים שצריך לומר נמי אותן כגון הודו לה' ומן המצר וברוך הבא, אבל אמרו תבא מארה על שלא למד ואם למד תבא לו מארה שמבזה את קו(ל)נו לעשות שלוחים לאלה. מקום שנהגו לכפול וכו'. לכפול כל פסוק ופסוק יכפול גם הוא, ולפיכך נהגו לכפול מפני שיש בו פרשה שכולה כפולה, הודו לה' שני פעמים יאמר ג' פעמים קראתי יה ענני במרחב יה טוב לחסות שני פעמים סבוני גם סבבוני דחה דחיתני לנפול וה' עזרני ויהי לי לישועה קול רנה וישועה ימין ה' שני פעמים לא אמות ולמות לא נתנני פתחו לי שערי צדק זה השער לה', אבל מאודך ולמ[ט]ה לא היה כפול כלל, והינו דאמרינן בגמרא כופל בה דברים מאודך ולמטה. לברך יברך. מפרש בגמרא מברכה אחרונה דהינו מיהללוך הוא דתלוי במנהג, אבל לפניו לא תלוי במנהג דעל המצות כלן אדם מברך עליהן עובר לעשייתן.
<h2>דף לח:</h2>
הוא אומר הללו עבדי ה' והן עונין אחריו הללויה. והכי תנן נמי במסכת סוטה [ל' ע"ב], כיצד אמרו ישראל שירה הגדול מקרא את הלל והן עונין אחריו הללויה משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה', אלמא על כל ענין דבר ודבר קאמר דעונין הללויה.
<h2>דף לט.</h2>
הלוקח לולב מחבירו בשביעית. מאי מחבירו חבירו עם הארץ הוא, וקימא לן [פסחים נ"ב ע"ב] דפירות שביעית כשכלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית, וידוע לכל שעם הארץ חשוד על זה לפיכך תקנו חכמים שאין מוסרין לעם הארץ דמי פירות שביעית יותר משלש סעודות, כלומר לא שרינן לחבר לקנות כי אם לצורך מזון ג' סעודות שצריכות לחבר [בשבת] וכיון דשרינן ליה לצורך [שבת הוא הדין לצורך] חול שיעור ג' סעודות ולא יותר דקא עברינן משום לפני עור לא תתן מכשול וקא עבר משום לאכלה ולא לסחורה אם ישייר מאותן הדמים שלא יבערם כשיכלה לחיה שבשדה, אבל אם לא ישייר מהם אלא שיאכלם מיד אין זה סחורה. וכי היכי דשרינן לצורך הקונה שרינן נמי לחבר לקנות לצורך המוכר שהוא עם הארץ שמא אין לו מה יאכל בשבת ורוצה למכור אלו הפירות ולוקח מהם לחם ויין לשבת, והם הכי נמי שרינן ליה לצורך חול ולא יותר כדפרישית. ואע"ג דקימא לן דבפירות נהגא בהו קדושת שביעית אבל לא בעצים, אפילו הכי בלולבי דקל אע"פ שהם עצים נוהגות בהן קדושת שביעית, משום דדמו לפירות, דכי היכי דפירות הנאתן וביעורן שוה הם הכי נמי לולבי דקל לפי שהן עשויין לכבד את הבית והיא שעת ביעורו וקילקולו, ודמי להנאת אכילה, מה שאין כן בשאר עצים דהנאתן אחר ביעורן שאדם אופה פתו בתנור אחר שנעשו גחלים, וכיון דהכי הוא לכך מוקים בגמרא דהאי לולב שרי ליקח מעם הארץ בדמים יקרים יותר ממאה סעודות מיירי בלולב שחנט בששית ולקט בשביעית דאזלינן בתר חנטה, אבל באתרוג דקימא לן כרבותינו שבאושה שנמנו וגמרו דאתרוג אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית, לפיכך צריך שיתננו לו במתנה לפי שאין רשאי ללוקטו בשביעית.
<h2>דף מא.</h2>
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה. דהא כתיב [ויקרא כ"ג] ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ולא בגבולין שבעת ימים, אבל יום אחד הוא מן התורה ואפילו בגבולין דכתיב [שם] ולקחתם לכם ביום הראשון. משחרב בית המקדש וכו' שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, ולא שבעה דוקא דהא אי אפשר שבעה בלא שבת, ומשום זכר למקדש לא אתו רבנן למשרי שבות שבת. ושיהא יום הינף של עומר. דהינו ששה עשר בניסן. כולו אסור, לאכל חדש, ובעוד שהיה בית המקדש קים משקרב העומר היו אוכלין ואפילו בו ביום חדש, כדכתיב [שם] עד הביאכם וכתיב [שם] עד עצם היום הזה דהינו האיר מזרח, ותרצינן [מנחות ס"ח ע"א] הא כיצד בזמן דאיכא עומר עד הביאכם ובזמן דליכא עומר עד עצם, ובא ר' יוחנן בן זכאי ואסר עליהם כל היום, ומפרש טעמא בגמרא, מהרה יבנה בית המקדש בסמוך מוצאי של חמשה עשר ויהיו צריכים ליל ששה עשר ויומו כל הכהנים [להתעסק] בשאר צרכי הבית ולא יהיה להם פנאי למהר הקרבת עומר עד סמוך לערב יום ששה עשר, ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח השתא נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד לא היה בית המקדש קים לפיכך היה מתיר האיר מזרח, אבל השתא דאיכא עומר אסור לאכול חדש עד שיקרב, אבל אם היה בנוי בחמיסר בצפרא לא הוה לן למיסר כל היום דהא יש להם שהות גדול ובלא ספק היה קרב העומר בחצות יום ששה עשר, כדתנן הרחוקים היו מותרים מחצות יום ואילך והקרובים תכף שיודעים שהיה קרב.
<h2>דף מא:</h2>
יום טוב הראשון של חג וכו'. לפי שיום הראשון חייב בנטילת לולב מן התורה דכתיב [ויקרא כ"ג] ביום הראשון לפיכך הוא דוחה את השבת מה שאין כן בשאר הימים אלא מתקנת רבן יוחנן בן זכאי משום זכר למקדש, (מתיר) [מכיר] את שלו, דכתיב [שם] ולקחתם לכם משלכם, וצריך שכל אחד ואחד יטלנו בידו ואין אחד יוצא (מוציא את חברו כדבעי' בשופר ובמגלה) [גליון, בנטילת חבירו [כ]בתקיעתו ובקריאתו] ולקחתם לכם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, ולהכי מברכינן בלולב על (ניטלת) [נטילת] לולב ובשופר ובמגלה לשמוע בקול שופר ועל מקרא מגלה לפי שהשומע בשמיעה לבדה יוצא ולהכי לא מברכינן לתקוע ולא לקרוא מגלה דהוי משמע שלא יצא אלא א"כ יקרא הוא בעצמו ויתקע הוא בעצמו. ר' יוסי אומר יום טוב הראשון וכו'. דסבירא ליה טעה בדבר מצוה פטור דמיירי שעדין לא יצא בו, שאם יצא בו מתחלה קודם שהוציאו מיחייב, ולמאן דסבירא ליה דמצות צריכות כונה לצאת ניחא, שעדין לא יצא שהרי לא כיון לצאת. ולמאן דסבירא ליה דאין צריכות כונה מיירי, כגון שהוציאו בכלי דאיכא חציצה, ואע"ג דקימא לן דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, ה"מ בדרך כבוד כגון שאחזו בטלית שבידו, אבל בדרך בזיון כגון בקערה או בתמחוי לא שמה לקיחה. ומשום הוצאת הקערה לא מיחייב, דהא בטל כלי גבי לולב, כדתנן [שבת צ"ג ע"ב] המוציא את החי במטה פטור אף על המטה מפני שהמטה טפילה לו.
ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. שלא יוכל אחד להוציא את הרבים כדרך שמוציא אותם בשופר ובמגלה. החזירו לו יצא. שהרי נתקיים התנאי, וחשבינן ליה כאלו שלו, אע"פ שעתיד להחזירו דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. לא החזירו לו. נמצא שלא קיים תנאו וכיון שלא קיים תנאו לא הקנה לו ונמצא שאין האתרוג בידו אלא בתורת גזל. [ב"ב קל"ז ע"ב] בתפיסת הבית. במטלטלין שירשו מאביהן, ולא צוה להן לפני מותו זה של ראובן וזה של שמעון, וזהו לשון תפיסת הבית שיד כל האחין שוה בהן. אם יכול לאכלו, כגון שנשאר שם אתרוג אחר יפה כמוהו יצא, שהרי אין לאחד מהן להתכעס עליו. (אכיל) [אבל] פריש או רמון, ונמצא שלא היה שלו כלו אלא חציו. התם לאו מצוה. והם למשא בידו וטריד ולא מיכוין דעתיה, הכא של מצוה הם ונהנה במצותו שהוא מקיים ולא טריד בהו ומכוין דעתיה יותר בזכירת המצות. קורא בתורה או פורס כפיו. אם הוא כהן, מניחו בקרקע, לפי שהקורין בתורה גולל ספר תורה ופותח ומתקנו בידו בענין שיראה בו, לפי שיש לו לתת כל לבו וכל כונתו בהלכה כדאמרינן [ברכות ו' ע"ב] אגרא דשמעתא עיוני.
<h2>דף מב.</h2>
אבל יצא בו [גליון, כלומר ידי חובתו]. כבר קודם שהוציאו חייב דהא לא ברשות ב"ד קא עביד. והא מדאגבהיה נפיק ביה, דהא מצות אין צריכות כונה לצאת בו. בשהפכו, שאוחז האתרוג הפוך חוטמו למטה ועוקצו למעלה, ויש מפרש בשהפכו שנוטל לולב בשמאל ואתרוג בימין שלא כדרך המצוה, דלולב שיש בו תלתא מצות בימין דעדיף טפי אתרוג דחד מצוה בשמאל. כגון שהוציאו בכלי. שלא יצא בו [גליון, ידי חובתו], שהרי יש חציצה בינו ובין הלולב. ה"מ דרך כבוד, כגון בטליתו או בסודרו, [אבל דרך] בזיון. שהוא עומד בקערה או בקדירה ואוחז בית יד הכלי אין זה לקיחה כלל, ואם תאמר ליחייב משום הכלי שהוציא הא תנן [שבת צ"ג ע"ב] המוציא את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו הכא נמי טפל הוא הכלי ללולב.
מקבלת אשה מיד בנה ובעלה. את לולביהן ולא אמרינן הא מיטלטל מידי דלא חזי ליה דהא אשה פטורה ממצות לולב כיון שבר טלטול הוא לאיש בר טלטול הוא נמי לנקיבה. ומחזרת למים, כדי שלא יכמושו. בשבת מחזירין, שהרי משם נטלן היום, אבל לא מוסיפין מים מפני הטורח, וכל שכן להחליף כל המים לשפוך אלו ולתת אחרין יפין מהן. ובמועד, חולו של מועד. מחליפין, מצוה להחליף משום כבוד מצוה. קטן היודע לנענע חייב בלולב. לחנכו מדבריהם.
היודע לשמור תפליו. שלא ישן בהן ולא יפיח בהן. ותנא חייב בציצית אם יש לו טלית שכל קטן וגדול אי אפשר שאין לו טלית, וכיון שיש לו והוא יודע להתעטף בו מיחייב להטיל ציצית בטליתו, דהא חובת מנא הוא שאם אין לו אין חייב לקנותה, כדאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"א ע"ב] שהרי בידו (להפקידן) [להפקירן] אבל בתפלין [דרך] הוא ליקח לפי שאין כל בני אדם רגילין ללבשן, להכי תנא לוקח, שחייב אביו ליקח אותם מיד סוחריהם או סופריהם. יודע לשמור ידיו. מכל דבר[ים] המטמאין כגון ספר ומשקין והדומה להם. יודע ליש(ר)אל, אם הוא כל כך גדול שאם נתן לבו בשמירת הטהרות שאם שואלין אותו (ראיה מום נגע) בטהרות אלו. אם נגע אם לא נגע, והוא משיב על זה כהלכה, ברשות היחיד (אם) ספיקו טמא, [אם] אלו הטהרות הן ברשות היחיד ואינו יודע אם נגע אם לא נגע, דילפינן מסוטה [כ"ח ע"ב] שהיא יש בה דעת לישאל אם היתה נאמנת בדבר לאמר נבעלתי או לא נבעלתי, אבל אע"פ שאין בה עידי טומאה אסורה לבעל דכתיב [במדבר ה'] ונסתרה והיא נטמאה, ברשות הרבים ספיקו טהור, שאם היתה סוטה אשה שקנא לה בעלה ומצאו אותה עם האיש החשוד בה ברשות הרבים ולא ידענו אם עבר בה עבירה אם לאו אינה נאסרת לבעל, דכתיב ונסתרה במקום סתר אין שלא במקום סתר לא. לפרוש כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. שהרי ניכר הוא לכל שהוא כהן ולא עבד כהן (ואין) [שאין] חולקין תרומה לעבד אלא א"כ רבו עמו משום גזירה שמי שיראהו שחולק תרומה (לגורן) [בגורן] יהיה סבור שכהן הוא ויתן לו בתו. אבל אין יודע לפרוש כפיו משגרין לו את התרומה בביתו אם הוא יודע לשמרה בטהרה דהכי אמרינן ביבמות בפרק נושאין על האנוסה [צ"ט ע"ב] עשרה אין חולקין וכו' וכלן משגרין (בהן) [להן] אותן הבקיאין בו.
<h2>דף מב:</h2>
והיודע לשחוט. לאמן את ידיו בשחיטה ושלא יתעלפ(ה) אע"פ שאינו בקי בהלכות שחיטה. מותר לאכול משחיטתו. כדמפרש רב הונא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס והגדול יודע הלכות שחיטה דהא קימא לן [עי' חולין ג' ע"ב] אע"ג דמוחזקין בעינן מומחין ואע"פ שיש מאה עדים בדבר שלא שהה ולא דרס. [כזית דגן. כל חמשת המינין קרי דגן והן חטין ושעורין וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון]. מרחיקין מצואתו, משאכל כזית מאילו בכל ענין אכילה לפי שצואת המינין הללו מסריחין, אבל משאר מינין לא, ומרחיקין מהן ד' אמות, לענין קרית שמע ותפלה. והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי שיעור שהיית פרס לאדם גדול, אבל אם צריך לשהות [יותר] הוי הוא כאוכל עכשו חצי זית ולמחר חצי זית, שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהייה מרובה מזו. ופרס הוא חצי ככר ששערו בו מזון שתי סעודות לעירוב, והוא לשון פרס פלגא כדתנן בעירובין [פ"ב ע"ב], חצייה לבית המנוגע לשהית בית המנוגע ליטען כיבוס בגדים, שתלאן הכתוב בשהיית שיעור אכילה, דכתיב [ויקרא י"ד] והאוכל בבית יכבס את בגדיו וכתיב [שם] והשוכב אע"פ שלא אכל האוכל למה לי, ש"מ לשיעורא. ובגדול וכו' יוסיף מכאוב. (למסריח) [ומסריח], וצריך להרחיק מהן ד' אמות. איש לפי אכלו כתיב. ואכילה בכזית.
לולב וערבה, שהן במקדש כל שבעה, לולב לנטילה, וערבה להקיף את המזבח כדלקמן בפרקין [מ"ה ע"א]. ששה ושבעה, פעמים שדוחין את השבת הן כל שבעה ופעמים שאין דוחין הוו להו ששה כדמפרש ואזיל, לולב שבעה כיצד וכו', דיום טוב ראשון דחי שבת, ושאר כל הימים שחל יום טוב הראשון ונמצא שבת בחולו של מועד לא דחי, ואע"ג דכל שבעה הוא מן התורה במקדש, אפילו הכי לא דחי, דתניא בהדיא ביום ראשון שחל בשבת הוא דמוליכין להר הבית אבל בשאר ימים לא דכיון דאנן לא דחינן איהו נמי לא דחי. וערבה שביעי של חג דוחה את השבת אבל לא שאר ימים. ההלל והשמחה שמונה. ההלל נגמר כל שמנת ימי החג שכך תיקנו נביאים שביניהם ובערכין [י' ע"א] מפרש מאי שנא מפסח ומשני מפני ששבעת ימי החג חלוקין בקרבנותיהם ושמיני בענין... והשמחה, לאכול בשר שלמים, דקימא לן [פסחים ק"ט ע"א] בזמן שבית המקדש קים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר [דברים כ"ז] וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך, אע"ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב דבהר גרזים ובהר עיבל כתיב, מיהו ברגלים שמחה כתיבא דכתיב [שם ט"ז] ושמחת בחגך. סכה. לישב בסכה. ניסוך המים, הם שחרית ולא ערבית, כדאמרינן בסדר יומא בפרק שני [כ"ו ע"ב], אין מנסכין מים אלא בתמיד של שחר. החליל ה' וששה. חליל של שמחת בית השואבה, שהיו שמחין לכבוד שאיבת ניסוך המים (המחללין) [ומחללין] בחלילין ובכנורות, ואותו חליל אינו דוחה אפילו יום טוב, הילכך פעמים שהוא ה' ימים בחג. כגון (שחל) [שלא חל] יום טוב הראשון בשבת, כיון דלא דחי יום טוב וכל שכן שבת שבחולו של מועד פשו להו ה', ופעמים שהוא ו' שחל יום טוב בשבת דפשו להו ו' של חולו של מועד, דבזמן שבית המקדש אין יום טוב שני. ובגמרא מפרש מאי שנא שביעי של ערבה מלולב, ומתרץ אנן בעינן [לפרסמה] מן התורה, ואי הוה דחי יום טוב ראשון [הוה] אמרינן לולב הוא דקא דחי, וכיון דמפקת ליה מראשון תקינו ליה רבנן אשביעי, מצות לולב כיצד וכו'. מצות לולב ביום טוב ראשון שחל להיות בשבת כיצד. ה"ג יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין לולביהן להר הבית, מוליכין מערב שבת. החזנין, שמשין שהיו שם של צבור. וסודרין אותן על גב איצטבא, היא רחבה של הר הבית והיתה מוקפת אצטבות לישב שם ומסוככות מלמעלה מפני הגשמים. ובגמרא פריך וכי ליבשן הוא צריך שמניחין הלולבין והאתרוגין על הגג, [ומתרץ] על גג האיצטבא בתוך הבית דהינו על גבי האיצטבא בתוך הבית דהינו על גבי ספסלים, אותן הספסלים גם הם היו של אבן והם קרים מאד ומעמידין הלולבין בל(ו)חותם. והזקנים, שדואגים שלא ידחפום למחר ויתמעכו בהקהל הכל לקחת כל אחד ואחד לולבו. מלמדין, ב"ד את כלם לומר אם יבא לולב ליד חבירו הרי הוא שלו במתנה.
<h2>דף מג.</h2>
גמרא. ואמאי טלטול בעלמא (הוא) ולידחי שבת וכו'. ראשון דאית ליה עיקר מן התורה אפילו בגבולין, דכתיב [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם ביום הראשון, לא גזרו בהו רבנן לא לכהנים שבמקדש ולא לשאר עמא שבכל ארץ ישראל בזמן שבית המקדש קים היו דוחין שבת אפילו בגבולין, כיון דיום טוב ראשון הוא [מן התורה]. האידנא נמי לידחי, יום ראשון את השבת, דהא מן התורה הוא נמי בזמן הזה. לא ידעינן בקביעותא דירחא, והוי ספק יום טוב ספק חול (ואינו) [ואין] ספק דוחה שבת. שהיא ודאי. אינהו דידעי בקביעותא דירחא, שהיו מקדשין על פי הראיה. כיון דאנן, בחוצה לארץ, לא ידעינן בקיבועא דירחא ולא דחינן, אינהו נמי לא דחו אפילו יום טוב ראשון. ואם תאמר מאי שנא שופר מלולב דבשופר תקנו אפילו כשחרב בית המקדש שיהיה דוחה את השבת במקום שיש בו בית דין [ר"ה כ"ט ע"ב], ובלולב אפילו במקום בית דין לא תקנו רבנן דלידחי את השבת, הא לא קשיא, דבלולב לא שייך האי תקנתא דבפני בית דין, דהא אמרינן שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, ואיכא גזירה דרבה אפילו במקום בית דין, אבל בשופר דאחד תוקע לכלם. במקום בית דין ליכא משום דרבה. ובזמן בית המקדש אע"פ שמן התורה ליכא בגבולין חובה אלא יום ראשון, אפילו הכי היו נוטלין לולב כל שבעה בכל ארץ ישראל לא משום חובה, אלא משום יסוד נביאים. ואם תאמר, שופר בגבולין אמאי לא דחי כמו במקדש. הא לא כתיב לפני ה' וסתמא כתיב בין במקדש בין בגבולין, יש לומר, כיון דכתיב בשופר [ויקרא כ"ג] זכרון תרועה, וכתיב במקדש [במדבר י'] והיו לכם לזכרון לפני (ה') [אלקיכם] ילפינן האי זכרון מהאי זכרון, ויותר משמע במקדש משאר מדינה, אבל אם לא היה שבת היו תוקעין במדינה ובכל ארץ ישראל משום שמא האי זכרון תרועה סתמא כתיב. אי נמי היו תוקעין משום רשות, כדאמרינן בלולב [עי' להלן מ"ו ע"א], כל שבעה חוץ מיום ראשון היו נוטלין לולב משום יסוד נביאים.
<h2>דף מד.</h2>
ערבה יסוד נביאים היא. אע"פ שבמקדש הלכה למשה מסיני הוא, כדאמרינן עשר נטיעות שחורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה של ערב שביעית וניסוך המים וערבה הלכה למשה מסיני, אבל בגבולין אינה אלא תקנה שתקנו להם, וכיון שתקנו תקנה קבועה לדורות מברכינן עליהו. וחד אמר מנהג נביאים הם, כלומר, מנהג נביאים וחסידים שהחמירו על עצמן ולא לכל ישראל, וכיון שכן הוא אין ראוי לברך עליה.
<h2>דף מד:</h2>
אינה ניטלת אלא בפני עצמה. ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה של לולב. ואע"ג דאין אדם יוצא חובתו בערבה שבלולב, איצטריך למתני אינה ניטלת אלא בפני עצמה, למעוטי שאפילו יטול הלולב שני פעמים, ויאמר בנטילה(ו) ראשונה אצא ידי לולב ובנטילה שנייה אצא ידי ער(י)בה, (קמ"ל) [דקיי"ל] דאין צריך א(י)גד ואפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא ידי חובת לולב, והוה אמינא שיצא בחדא נטילה משום ערבה קמ"ל אין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב שיטלנה פעם אחרת בפני עצמה. והלכתא כר' אמי דהא פלוגתא וכו'. כלומר מדאפליגי רב נחמן ורב ששת אליבא דמאן דאמר ערבה צריכה שיעור, ומפרשי אינהו למילתיה, משמע דהלכתא כותיה. נמצא שצריך ליטול ערבה בפני עצמה וצריך שנדע שיעורה, שאם אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב למה לנו עוד לידע שיעור ערבה, אע"פ שהיה צריך למי שאין לו לולב כלל ויש לו ערבה לבדה, אבל כי האי גונא מילתא דלא שכיחא היא.
<h2>דף מה.</h2>
מצות ערבה כיצד. בימות החול בשביעי של חג. מקום היה למטה בירושלם ומתקבצים שם מים ו(ב)יער של ערבה יוצא שם. ונקרא מוצא, ובלשון בריתא קלניא, והוא ב(י)ן חורין מכל מס המלך, כלומר שהיא הפקר שאין בהן משום גזל. ומלקטין משם מורביות ערבה, ענפי הערבה הדקות הישרות והגבוהות. בגמרא מפרש אחת עשרה אמה כדי שיהו גוחות (כפולות) [כפופות] על המזבח אמה, דמנח להו איסוד המזבח, שהוא גבוה מקרקע העזרה אמה דתנן, עלה [אמה וכנס אמה] זהו יסוד, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב, עלה שלש זהו מקום המערכה, גובה הקרנות אמה, נמצא שמיסוד ולמעלה הם תשע אמות, נמצא שהמורביות (על) [של] אחת עשרה אמה היו גבוהות אמה אחת על קרנות ונכפפת אמה אחרת. כמעשהו בחול וכו'. בזה הענין עצמו היו עושין כשחל שביעי של חג בשבת, כלומר שזוקפין אותן אצל מזבח. אבל בזה לא היה שוה, שילקטו המורביות ביום הערבה [בשבת] עצמו, כדרך שעושין כשבא בימות החול, אלא שהיו מלקטין אותן מערב שבת ומניחין אותן בגיגיות של זהב ספלים ועריבות של זהב מליאים מים כדי שלא יכמושו. ור' יוחנן בן ברוקא פליג בין בחול בין בשבת, ואומר שלא היו ענפי ערבה אלא ממין הלולב. [ומפרש] בגמרא, מדקרינן כפות תמרים הרי אחת ללולב ואחת (לערבה) [למזבח] דסבירא ליה [י]ש אם למקרא ורבנן דאמרי מורביות של ערבה סבירא להו [י]ש אם למסורת. ור' יוחנן בן ברוקא אומר לא קורא[ים] אותו יום ערבה אלא יום חיבוט חריות. מיד, תכף שנשלם הק(ו)פת ערבה. התינוקות שומטין את לולביהן, כלומר הגדולים שומטין את לולבי התינוקות ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות, ואין בדבר זה לא משום גזל ולא משום דרכי שלום דכך נהגו מחמת שמחה. והוא הדין לגדולים דסבירא ליה דלמצותה אתקצאי.
<h2>דף מו.</h2>
חוזר ומברך ביום שני דהא מפסיקי לילות מימים, ואפילו בסכה דלא מפסיקי לילות מימים מברך עליה כל זמן שנכנס ויוצא בה, דהא אי בעי פטר נפשיה בהליכת דרכים, כדאמרינן [לעיל כ"ו ע"א] הולכי דרכים ביום ושומרו העיר בלילה פטורין מן הסכה. אי נמי בסחורתו בשוק בדבר האבד או לשכור עצמו למלאכת [דבר] האבד ואין לך הפסק גדול מזה. וכן בתפלין דחשיב הפסק מינם ומיעל לבית הכסא. העושה סכה לעצמו אומר ברוך שהחינו. ובקידוש היום נמי [אומר] שהחינו משום חיבוב יום טוב. דמסדר להו אכסא דקידושא, כלומר שהיה ממתין לברכת שהחיינו עד קידוש היום, ואותה ברכה שהחינו היה עולה לשתים, לזמן לחבוב סכה ולזמן חבוב יום טוב. וכן בלולב ממתין אותו עד שעת נטילה.
מברך אחת אחת בפני עצמה. כדי שלא יהו המצות עליו כמשוי.
<h2>דף מו:</h2>
אתרוג בשביעי אסורה. דלכולי (עלמא) [יומא] איתקצאי. בשמיני מותרת, דהא לא מיתקצא לבין השמשות, דהא כיון שנטל אתרוג פעם אחת תו לא אצטריך ליה. אבל סכה איתקצאי לבין השמשות, דהא אי מתרמי ליה סעודתא אחריתי מיחייב לישב בסוכה, וכיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. יוצא בה ואוכלה לאלתר, דלמצוה איתקצאי. ואוכלה למחר, דלכולי יומא איתקצאי. דאי יום סכה הוא לאו יום שמיני עצרת היא, דבשביעי של חג מותר בעשיית מלאכה, דכתיב [ויקרא כ"ג] ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון.
<h2>דף מח.</h2>
פייס בפני עצמו. כדמפר(י)שינן לקמן בפרק החליל [נ"ה ע"ב], דשבעים פרים היו קרבים בשבעת ימי החג. כיצד, יום ראשון י"ג ויום שני י"ב הרי כ"ה, ויום שלישי י"א הרי ל"ו, ויום רביעי י' הרי מ"ו, ויום חמישי ט' הרי נ"ה, ויום ששי ח' הרי ס"ג, ויום שביעי ז' הרי שבעים. ותנן מכל אותן כ"ד משמרות של כהנים היו שוין באלו השבעים פרים, ומי שהקריב פר היום אינו מקריב למחר, וכשגומרין חוזרין חלילה. נמצא שהעשרים ושתים שלש(ה)[ו] בפרים והם ס"ו, ושתי המשמרות הנשארות לא הקריבו אלא שנים שנים, וביום שמיני של חג היו מקריבין פר אחד. מהו דתימא נותן אותו להקריבו לאחד מאלו שתי המשמרות הנשארות שלא שלשו, כלומר שאותן שתים משמרות יטילו פייס למי יפול גורל הקרבת הפר הזה, אבל לא האחרים ששלשו, קמ"ל, שכל כ"ד פיסו, ואפשר שלמי ששלש בפרים יפול הגורל. זמן בפני עצמו. שאומרים זמן בשמיני של חג, מה שאין כן בשביעי של פסח. רגל בפני עצמו. לענין אבל דקימא לן האבל בתספורת ל' יום אסור, ואם נקבר יום אחד לפני החג עולה לו למנין שבעה, ומאחר שכן יום אחד לפני החג נחשב לשבעה ושבעת ימי החג הרי י"ד, ושמיני של חג נחשב לשבעה, הרי כ"א יום, ומותר לגלח לתשעה ימים אחר החג. קרבן בפני עצמו, שאין קרבנותיו כשאר קרבנות החג, שפוחתין הפרים אחד אחד בכל יום ויום ושמיני אין בו אלא פר אחד, ולפי זה החשבון היה ראוי לששה פרים. שיר בפני עצמו, שיר שהלויים אומרים בקרבן שמיני אינו מסדר שיר החג המפורש בפרק החליל [נ"ה ע"א], יום ראשון של חג הבו לה' בני אלים, בשני ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי, בשלישי מי יקום לי עם מרעים, ברביעי בינו בוערים בעם, בחמישי הסירותי מסבל שכמו, בשישי ימוטו כל מוסדי ארץ, בשביעי מזמור שיר ליום השבת, וכשהיה חל שבת באמצע חול מועד היה נדחה שיר של אותו יום (טוב) עד למחר, ואומר שיר של שבת, וכן נדחה של כל יום לחבירו, נמצא שהאחרון נדחה שהוא שיר של ימוטו והיינו [דאמר] ימוטו ידחה. וביום שמיני שהוא שמיני של חג אין אומרים נחזור חלילה ונאמר שיר יום ראשון שהוא הבו לה' בני אלים, אלא של... בפני עצמו, מפורש במסכת סופרים [פי"ט] שהוא למנצח על השמינית. ברכה בפני עצמה וכו', שמזכירין בתפלה ובקדוש ובברכת המזון את יום שמיני חג העצרת הזה.
ההלל והשמחה וכו'. מלמד שחייב אדם לגמור את ההלל ולשלמי שמחה כל שמונת ימי החג, ואפילו ליל יום האחרון, כלומר, שישחט שלמי שמחה בשביעי שיאכל גם בליל שמיני, דשאר לילות שבחג אינן צריכות ריבויא דבכלל שבעת ימים משתמעי כדרבינן (נמי) [גבי] סכה [לעיל מ"ג ע"א], וכיון דמרבינן ליל שמיני קל וחומר ליום שמיני שהוא עקר קרבנות יום טוב. וכמו כן ישחוט שלמי שמחה בערב שבת שיא[כל] בליל שבת ויומו, אבל בליל מוצאי שבת אי אפשר בשום ענין לאכול שלמי שמחה, אבל למחרת באחד בשבת יזבח שלמי שמחתו.
סכה שבעה וכו'. לא יתיר את סכתו. אע"פ שהוא חול (ואסור) [דאסור] משום בזוי מצוה, אי נמי אי אתרמי ליה סעודתא אחריתי מיחייב לישב בסכה. כיצד יעשה מוריד את הכלים, לפי שדרך רוב העולם שעושין סכתן על הגג לפיכך נקיט תנא לשון מוריד, ואע"ג דהורדת הכלים נמי בזיון הוא, שרינן ליה משום כבוד יום טוב האחרון שלא יצטרך לתק(ו)ן הכל משתחשך ויטרח ביום טוב עצמו.
(פחות) [פוחת] בה ד' טפחים מן הסכך כשר ומשים במקומו סכך פסול באמצע, ואם לא היה רוצה לסככן, בג' טפחים סגי ליה. דאויר ג' פוסל אפילו בסוכה גדולה, אלא שהוא רוצה לסכך אותו כדי שלא יכנס לו הרוח משם. מדליק בה את הנר. (וקימא) [דקימא] לן [לעיל כ"ט ע"א] בסכה קטנה דשרגא לבר ממטללתא. לן, בני בבל דיום טוב הוא אסור לפחות בו ד' דסתירת אוהלא היא. אבל סכה גדולה מעייל לגווה מאני מיכלא, כגון עריבות וכלי מתכות שמחממין בהן המים שאין אלו תשבו כעין תדורו, ...שאדם סודר שם שולחנו אין דרך להכניס שם כלים... כי אם בבית (האופנים) [האופים] ומפסלא בכך כשם שסכה קטנה מפסלא בשרגא שמא יניחנה ויוצא מחמת הבלא, ובסכה גדולה נמי טעמא דמני מיכלא משום האי טעמא שמא יניחנו ויצא. ויש מפרש דלא מפסלא בכך סכה גדולה, דלא דמי לסכה קטנה דמיפסלא בשרגא, דכיון דסכה קטנה היא אפשר דמפסלא בכך דדירה [קטנה] היא ודבר מועט ממעט בשיעורא בסוכה, אבל סכה גדולה לא מיפסלא בכך, אלא לא נתכון בגמרא לפסול הסכה אלא לעשות היכירא, שאין כונתו לישב בסכה ולא יחשדו אותו בני אדם שעובר על בל תוסיף, להיות נקי מהשם ומישראל.
ניסוך המים שבעה כיצד. בחול, לפי שניסוך המים הלכה למשה מסיני, ויש לו סמך שרמזה משה בתורה, נאמר בשני של קרבנות החג [במדבר כ"ט] ונסכיהם [ובששי] ונסכיה ובשביעי כמשפטם ובכלהו כתיב ונסכה כמשפט מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים. מן השילוח. מעין הוא סמוך לירושלם מחזקת שלשה לוגין דזהו פחות שבנסכים רביעית ההין לכבש. (רביע) [הגיעו] לשער המים, אחד משערי עזרה נקרא כן על שם שמכניסין בו צלוחית של ניסוך המים בחג. תקעו והריעו ותקעו, ומשום דכתיב [ישעיה י"ב] ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. עלה בכבש, שהיה בדרום של מזבח. ופנה לשמאלו, שהנסכין נעשין בקרן מערבית דרומית, וכשהוא פונה לשמאלו היא שפוגע בה ראשונה. דתנו רבנן בבריתא כל העולין למזבח עולין דרך ימין, ומקיפין ויורדין דרך שמאל, חוץ מן העולה לשלשה דברים הללו שעולין דרך שמאל וחוזרין על העקב, ואלו הן ניסוך המים וניסוך היין ועולת העוף שרבתה במזבח. והכי פירושא, עולין דרך ימין, כשהוא בראש המזבח פונין לקרן מזרחית דרומית דהינו לימין הכהן העולה, שהכבש בדרומו של מזבח, ומקראי ילפינן לה, דכתיב [יחזקאל מ"ג] ומעלותהו פנות קדים, כלומר, כשתעלו בו תפנו למזרח. ומקיפין ויורדין דרך שמאל, כשהוא בא לירד אינו חוזר על עקיבו, אלא מקיף סביב (למזרח) [למזבח] עד שמגיע לכבש ויורד במערבו של כבש שהיה לשמאלו בעלייתו, והאי דאין חוזרין על העקב דאם כן נמצא מהלך לצד שמאלו שהרי פניו (למזרח) [למזבח] הן, ואינו מחזירה לו אחוריו, ורחמנא אמר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזבח, דנפקא לן מדתני רמי בר יחזקאל, [זבחים ס"ב ע"ב] עומד על שני[ם] עשר בקר ג' פונין (קדמה) [מזרחה] וג' פונים צפונה ושלש פונים ימה וג' פונים נגבה, חוץ מן העולה לג' דברים הנעשין בקרן מערבית דרומית שפונין לשמאל, כשהן בראש המזבח פונין לקרן מערבית דרומית שהוא לשמאל, ואין פונין לימין שיהו מקיפין סביב עד שמגיע לקרן מערבית דרומית. ובשחיטת קדשים [ס"ד ע"א] מפרש טעמא, נסכים שמא יתעשנו בעשן המערכה כשיקיפו סביב יותר ממהלך [מאה] אמה יש [ב]היקיף המזבח ועולת העוף שמא תמות בעשן. וחוזרין על העקב גרסינן, ולא גרסינן ומקיפין על העקב בדרך שעלו בו ואינן מקיפין דכל כמה דמצינן למעוטי בהלוך של שמאל ממעטינן, כשרבה במזרח, מקום עולת העוף על קרן דרומית (ו)מזרחית היא מפני שקרובה לבית הדשן, ששם זורקין מ[ו]ראה ונוצה כדכתיב [ויקרא א'] והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן, ובית [ה]דשן היה [אצל] הכבש במזרח וסמוך לו בג' טפחים ורחוק מן המזבח [כ]עשרים אמה, כדתנן במסכת תמיד [פ"א מ"ד] גבי תור(י)ם את הדשן (וכשתעלה) [וכשעולת] העוף [רבה] במזרח שיש שם כהנים רבים מולקין עולת העוף [באין] ועושין אותה במערבית דרומית אותם שאינם יכולין לעמוד שם. שני ספלים וכו'. אחד לניסוך היין ואחד לניסוך המים. של סיד היו, ואם תאמר ראויין היו שיהו לבנים אלא שהושחרו, ומפרש בגמרא בשלמא של יין ודאי משחר אלא דמיא אמאי משחר, ומשני כיון דאמר מר עירה של מים לשל יין (והצל) [ושל] יין (לתות) [לתוך] מים יצא אתי לאשחורי. ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין חלולין אחד עבה ואחד דק כדי שיהו כלין בבת אחת, כלומר קרקעית אותן ספלים של הסיד אחד היה עבה כדי שלא יפלוט מהרה, והוא אותו של מים שהיה [בו] דבר מעט שלא היה אלא לוג, [וס"ד] דר' יהודה קתני לה דאמר בלוג היה מנסך כל שמונה, ואותו של יין שהיה רביעית ההין דהינו שלשת לוגין הוא דק כדי שיפלוט מהרה היין, אבל אליבא דרבנן אי אפשר דהוו כי הדדי המים והיין שלשת לוגין מכל אחד ואחד, ובגמרא מוקים לה אליבא דרבנן, ואע"ג דשיעורן שוה לא היו [כלין] בבת אחת אם לא היה אותו ספל של מים עבה ואותו של יין דק משום דמים קלישי [וכלין] מהרה, והיין סמוך ועב ולא תימי אלא בזמן מרובה. אבל אליבא דר' יהודה לא סגי באחד עבה ואחד דק, אלא אם כן היה הנקב של יין רחב ואותו של מים קצר מאד, כיון דמן היין יש פי ג' מן המים.
<h2>דף מח:</h2>
מערבו של מים זהו מזרחו של יין. נמצא שמזרח ומערב מונחין ואותו ספל של מים היה ראשון ושיני לו ספל היין. עירה של מים וכו', בא להודיענו שאין עיכוב בסדר הזה. ר' יהודה אומר בלוג היה מנסך כל שמנה, פליג בהדי רבנן דאמרי צלוחית מחזקת שלשה לוגין היה ממלא בכל יום, ולר' יהודה לא היתה מחזקת אלא לוג אחד. ופליג נמי דרבנן סברי שלא היו מנסכין אלא שבעת הימים כדתנן ניסוך המים שבעה כיצד, ור' יהודה סבירא ליה שגם בשמיני של חג היו מנסכין. ולמנסך אומר לו הגבה ידך וכו', דשמא מין הוא ואינו (מנכה) [מודה] בניסוך המים לפיכך היו רוצין שיראו כל[ם] שלא ישפכם על גב המזבח. כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת. אלא הפרש יש, שהיה ממלא מערב שבת חבית של (יין) [זהב] שאינה מקודשת. כלומר לא נתחנכה לעבודת המזבח שתהא קדושה לכלי שרת, דקימא לן [יומא י"ב ע"ב] כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מיכן ואילך עבודתן [מחנכתן], שאם היתה מקודשת היו נפסלין המים (בלילה) [בלינה]. ואע"פ שאין דעת הכהן למלאן שיהו מקודשין, גזרה שמא יאמרו לדעת נתקדשו, ויאמרו אין מים קדושין נפסלין בלינה. ואם נשפכו או נגלו, שהמים המגולין פסולין לגבי מזבח. היו מביאין לניסוך המים מן הכיור, ומי הכיור אע"פ שנמשח והוקדש לכלי שר(י)ת ומקדש את מימיו אפילו הכי אין נפסלין בלינה, לפי שהיו משקעין בבור מימיו כדאמרינן בסדר יומא [ל"ז ע"א] אף הוא ע(ו)שה (מונע) [מוכני] לכיור שלא יהו מימיו נפסלין בלינה. והמים והיין המגולין (ד)פסולין לגבי מזבח, דכתיב [מלאכי א'] הקריבהו נא לפחתך.
<h2>דף נ.</h2>
החליל חמשה ושישה וכו'. פעמים שהוא ששה ימים פעמים שהוא חמשה. וזהו חליל, שהיו מחללין להרבות שמחת בית השואבה. ש[א]ינו דוחה כו', הילכך חל יום טוב להיות בשבת פשו להו שישה חולו של מועד נמצא חליל ששה, חל יום טוב בחול הוו להו תרי יומי שבת ויום טוב דלא דחי להו פשו להו חמשה חולו של מועד.
<h2>דף נא.</h2>
במוצאי יום טוב הראשון של חג. שהוא תחלת [חולו] של מועד. יורדין לעזרת נשים, כהנים ולויים יורדים (ל)[מ]עזרת ישראל שהיא גבוהה ט"ו מעלות, לעזרת נשים, שלמטה הימנה בשיפוע ההר. ומתקנין שם תיקון גדול, מפרש בגמרא, כאותה ששנינו חלקה היתה (בירושלם) [בראשונה] והקיפוה (גסטרא) [גזוזטרא] התקינו שיעמדו נשים מלמעלה ואנשים מלמטה. וארבעה ספלים של זהב היו בראשיהם. בראש כל מנורה ומנורה. וד' סולמות לכל מנורה ומנורה, (כלים) [סולם] לכל ספל וספל. וד' ילדים, בחורים ובידיהם כדי שמן וכל אחד ואחד עולה בסולמו, מחזיקין כל אחד ואחד מאה ועשרים לוג שהן קרוב (לששה) [לחמישה] סאין, שהיו מטילין לכל ספל וספל. ובבריתא [נ"ב ע"ב] תני גובהה של מנורה [אינה] פחות מחמשים אמה, ולדבר גדול ורב כח עבודה נחשב לאיש אחד שיניח חבית מחזקת (ששה) [חמישה] סאין על כף ידו זקופה ופיה למעלה ועולה בסולם גבוה כזה תהיה ידו אמונה לסבולי. מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם היו מפקיעין. ממכנסי בגדי השרד שהיו של בוץ, כגון של כהן גדול ביום הכפורים. אבל לא מן המכנסים של ההדיוטים לפי שיש בהן צמר ואינן נדלקין יפה, ואנן בעינן להעלות נר תמיד, שתהא שלהבת עולה מחמת עצמה ולא מחמת דבר אחר, ומאבנטיהן הישנים. מפקיעין, קורעין לעשות פתילות. ולא היתה חצר בירושלם שלא היתה מאירה וכו', שהרי שנינו בבריתא שהמנורות גבוהות חמשים אמה והר הבית היה גבוה והאורה זורחת בכל העיר, וכותל המזרח שהוא לסוף עזרת נשים היה נמוך, כדאמרינן בסדר יומא [ט"ז ע"א] והמנורות עולין למעלה הימנה. חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות של אור, שזורקין אותן כלפי מעלה ומקבלין אותן, ויש בקיאין לעשות כן בד' אבוקות או בשמונה וזורק זו ומקבל זו וזורק זו ומקבל זו. ואומרים (להן) [לפניהם] דברי תשבחות, מפרש בבריתא אומרים אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותנו אלו אנשי מעשה, ויש אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו אלו בעלי תשובה, אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ימחול לו הקב"ה, ויש מהן אומרים אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן, כאלו מדבר הב"ה בעצמו, כלומר, אם יהיו מעשיכם מתוקנים אני אשרה שכינתי (ביניהם) [ביניכם] הוא היה אומר אם אתה תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי מי יבא אל ביתך, שנאמר [שמות כ'] בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך.
<h2>דף נא:</h2>
חמש עשרה מעלות. אורך המעלה כרוחב העזרה, ורוחב המעלה חצי אמה ורומה חצי אמה, כדאמרינן במסכת מדות [פ"ב מ"ג] ובסדר יומא [ט"ז ע"א]. שעליהם עומדים הלוים בשיר, לשמחת בית השואבה אבל [דוכן] לשיר הקרבן אצל מזבח היה. עמדו הכהנים על שער העליון וכו' קרא הגבר, גביני כרוז שקורא סמוך לעמוד השחר עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם, וקורא כמו כן עתה בחג. תקעו והריעו ותקעו, זה סימן לילך למלאת המים לניסוך מן השילוח. הגיעו למעלה עשירית, מאותן חמש עשרה מעלות, כלומר, שירדו עשרה ונשארו לו לירד חמשה מעלות, או יש לומר שלא ירדו עדין כי אם חמשה ויש להם לירד עשרה. תקעו והריעו ותקעו, הגיעו לעזרה, לקרקע עזרת נשים. תקעו והריעו ותקעו, דכתיב [במדבר י'] ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות ובראש השנה [ל"ג ע"ב] יליף בכל התקיעות פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע. היו תוקעין והולכין, באלו שלש אחרונות מאריכין עד שמגיעין לשער היוצא מעזרת נשים להר הבית, ומשפילים והולכים למזרח, והשער ההוא מכוון כנגד שער שמעזרת ישראל לעזרת נשים, ויורדין ממערב למזרח, וכשהיו נכנסין למקדש היו הולכין ממזרח למערב דרך עלייה. הפכו פניהם, למערב לצד העזרות וההיכל לומר דבר זה. אבותינו, בבית ראשון היו כופרין ולא היו פניהם לבית אלא אחוריהם אל היכל ה' וגו', פסוק הוא ביחזקאל [ח'], ואנו ליה עינינו. ור' יהודה פליג ואמר שכופלין את הלשון, ומקשי בגמרא, והא תנן מודים מודים משתקין אותו, ומשני תני אנו ליה משתחוים ועינינו לה' מיחלות, דכשמזכיר את השם שני פעמים לשני ענינים מזכיר אותו, דלא מיחזי כי האי גונא (אלא) למודה לרשות אחר.
<h2>דף נג:</h2>
אין פוחתין מכ"א תקיעות וכו'. עם התרועות שבאמצע קא חשיב. בכל יום היו שם כ"א כיצד ג' לפתיחת שערים, שערי העזרה. תשע לתמיד של שחר, דכשהיו מנסכים את נסכי התמיד הלוים אומרים שיר ושלשה פרקים היו בשיר, שהיו מפסיקין בו ותוקעין הכהנים בחצוצרות ומשתחוים העם, כדתנן במסכת תמיד [פ"ז מ"ג], הגיעו לפרק תקעו והשתחוה העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה, ובכל תקיעה היתה תרועה באמצע ופשוטה לפניה ולאחריה. ותשע אחרים לתמיד של בין הערבים. ובמוספין, ביום שיש בו מוספין [מוסיפין] עוד תשע לשיר של מוספין, בערב שבת וכו' ג' להבטיל את העם מן המלאכה, כדמפורש בפרק במה מדליקין [ל"ה ע"ב]. וג' להבדיל מן הקדש לחול, כשקדש היום, להודיע שחשיכ(ם)[ה] ויש מעתה ואילך חיוב סקילה במלאכה. ובערב שבת וכו' שלש לפתיחת שערים, כמו בכל (ה)יום ושבעה שערים היו בעזרה. שלש לשער העליון, דאמרינן לעיל קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו. שלש לשער התחתון, דאמ' לעיל [נ"א ע"ב] הגיעו לעזרה תקעו הריעו ותקעו, והיו מאריכין בהם עד שהגיעו לשער המזרח, והוא שער התחתון. ובגמרא פריך, אמאי לא חשיב ג' כשהגיעו למעלה עשירית, ומוקים לה בתנאי, דאיכא תנא דקא חשיב ג' [ע]ל גבי (המזרח) [המזבח] במקום מעלה עשירית. ג' למילוי המים, לאחר שמלאום ישבו ובאו להם לעזרה דרך שער המים, דתנן לעיל בפרק לולב וערבה [מ"ח ע"ב] הגיעו לשער המים תקעו הריעו ותקעו. ושלש על גבי המזבח, כשזוקפין את הערבה בצידי המזבח, כדתנן בפרק לולב וערבה [מ"ה ע"א] וזקפום בצידי המזבח תקעו הריעו ותקעו.
<h2>דף נה:</h2>
יום טוב הראשון של חג וכו'. וכל המשמרות עולות לרגל, ושש עשרה מקריבין שש עשרה בהמות הללו, שהם שלשה עשר פרים ואילים שנים ושעיר אחד. נשתירו שמונה, דכל המשמרות זוכות בחובות הבאות מחמת הרגל, ואין משמר של אותה שבת יכול לעכב עליהם, כדאמרינן בגמרא, כי יבא הלוי (באחד) [מאחד] שעריך, דהינו בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד וכתיב [דברים י"ח] בכל אות נפשו ושרת. ביום הראשון, שהיו שמונה משמרות לי"ד כבשים ששה מקריבים שנים שנים והשאר אחד אחד כבשים (לשש) [לשתי] משמרות. בשביעי כלן שוין, כל המשמרות המקריבות הכבשים שוות, שכל אחת ואחת מקריבה אחת, שהרי אינן אלא שבעה פרים ואילים שנים ושעיר אחד, הרי לי' משמרות נשתיירו י"ד כבשים לי"ד משמרות. בשמיני חוזרין לפייס כברגלים, פר אחד ואיל אחד ושבעה כבשים הקריבים בשמיני אין קריבים כסדר קרבנות החג, שקרבו לפי סדר המשמרות כדבעינן לפרושי במסקנא, [אלא] כל המשמרות באות ומפייסות עליהן, כמו שמפייסין בשאר הרגלים, שאין קרבנותיהן מרובות להקריבן לפי הסדר להשוות בהן כל המשמרות, אף בשמיני כלן מפיסין והזוכה בפייס מקריבן. ובסדר יומא [כ"ב ע"א] מפרש היאך מפיסין. אמרו, משמר שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר פרים, שאין המשמרות שהקריבו אתמול כבשים מניחין אותן, אלא חוזרין חלילה, נמצא כלן שונות [ו]משלשות בפרים חוץ משתים ששונות ואינן משלשות, כיצד ביום הראשון היו י"ג פרים והקריבום שלש עשרה משמרות כסדר שהיו סדורות בדברי הימים [א' כ"ד], יהויריב ראשון ואחריו ידעיה חרים שערים מלכיה מימין הקוץ כלן [כמות] שהן סדורות, נשתירו י"א משמרות [לאילים ולכבשים, למחרת היו שנים עשר פרים ומקריבין אותן הנך י"א משמרות], וחוזר יהויריב ומקריב אחד נמצא ששנה יהויריב לבדו, בשלישי [היו אחד עשר פרים והקריבום י"א] משמרות שאחרי(ו) יהויריב הרי ששנו שנים [עשר] משמרות, ברביעי היו עשרה פרים והקריבום עשר משמרות שלאחריהם, נמצאו כ"ב משמרות שונות, בחמישי ט' פרים שתי משמרות האחרונות הקריבו שנים מהן, וחוזר יהויריב ושש משמרות שלאחריו והקריבו שבעה, הרי ששלשו בחמישי שבעה משמרות, בששי ח' פרים והקריבום השמונה שלאחריהם, הרי ט"ו משמרות ששלשו בששי, בשביעי ז' פרים לז' משמרות, נמצא כלן משלשות חוץ משתים האחרונות.
בשלשה פרקים וכו'. בשלשה רגלים. באימורי הרגלים, בעורות העולות ובחזה ושוק של שלמי חגיגה הבאות מחמת החג, והאי אימורי לאו דוקא אימורי, דהא של גבוה נינהו, אלא במה שאמור ברגלים והכי מפרש בגמרא. ובחילוק לחם הפנים, אם אירעה שבת ברגל שבשבת מסלקין אותו ומסדרין אחר, כדכתיב [ויקרא כ"ד] ביום השבת יערכנו. ובעצרת, כשאירעה בשבת, שיש חילוק חמץ דשתי הלחם וחילוק לחם הפנים שהוא מצ(ו)ה, כדאמרינן [מנחות נ"ב ע"ב] כל המנחות באות מצה. אומר לו, לכל אחד, כשנותנין לו לחלקו הילך מצה, וכשנותנין לו חלקו מחמץ אומר לו הילך חמץ, דאין רשאין לחלוק חמץ כנגד מצה, כדקימא לן בקידושין [נ"ג ע"א] לכל בני אהרן תהיה ולכך מודיעין אותן. משמר שזמנו קבוע. שהיה משמש בשבת שחל הרגל בתוכה. הוא מקריב תמידין, שהרי אינן באין בשביל הרגל, ונדרים ונדבות, שנדרו כל השנה, ומקריבין אותן עכשו, אין שאר המשמרות זוכות בהן, אלא בחובות שמחמת הרגל. ובכל קרבנות הצבור, לאיתויי פר העלם דבר של צבור, והוא מקריב את הכל, לאיתויי (קרן) [קייץ] המזבח.
<h2>דף נו.</h2>
זמן ואחר כך סכה. דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וזמן תדיר הוא. והלכתא סכה ואחר כך זמן, דחיובה דיומא עדיף, והם הכי נמי בלולב נטילת לולב ואחר כך זמן, וכן בקידוש היום של יום טוב, וכן בשופר וכן במגלה.
יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה. מפרש בגמרא, דלא הוה ליה שבת שבתוך החג אלא לפניה יום טוב האחרון, שאין המשמרות יכולות לשוב למקומם במוצאי יום טוב שהרי שבת סמוך להם ומאחרין שם. לאחריה, יום טוב ראשון שבא אחר השבת שצריך שיהיו המשמרות מקדימות לבא קודם השבת, ואפילו הכי הואיל וצריכין לו להקדים או לאחר מפני השבת, לפיכך היו כלן שוות בחילוק לחם הפנים. חל יום אחד להפסיק בנתים. כגון שחל יום טוב [ראשון] בשני בשבת, שהיו יכולין לבא באחד בשבת והם קדמו ובאו בערב שבת, או שחל יום טוב האחרון בחמישי בשבת שהיו יכולין לשוב בערב שבת והם נתעכבו בשבת, כל המשמרות אינן נוטלות אלא שתי הלחם ומשמר שזמנו קבוע נוטל עשר, וחולקין אותן בין משמר הנכנס ומשמר היוצא כדרך כל שבתות השנה. ובשאר ימות השנה, הנכנס נוטל (שם) [שש] וכו', לפי שהמשמרות מתחלפות בשבת, זו עובדת ערבית וזו עובדת שחרית, ולדעת תנא קמא חולקין בשוה, ולר' יהודה הנכנס נוטל שבע ונוטל שנים יותר בשכר הגפת דלתות, שמשמר הנכנס מגיף הדלתות ערבית שפתח אותם המשמר היוצא, ומשמר היוצא נוטל חמש, סוף דבר בין שבת שנכנס בו ובין שבת היוצא בו הגיע לידו י"ב לחמי לחם הפנים ולפי שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום הברכה משתלחת בלחם הפנים, שכל כהן המגיעו כזית אוכל ושבע, לפיכך היה בו למשמרות המתעכבות בשתי לחם הפנים. הנכנסין חולקין בצפון, כדי שיראו שהן הנכנסין, שרוב שחיטת הקרבנות טעונין צפון, לפיכך כשמתכנסין לחלוק לחם הפנים ביניהם לאנשי בית אב של (אנשי) [אותה] שבת, היו עומדים בצפון העזרה. והיוצאין בדרום, כדי שיראה לכל שהן יוצאין ולא יושיטו ידיהם בעבודת תמיד של בין הערבים, שלא יתקוטטו אחיהם הנכנסין עמהם. (אבל) [בלגה, שם] משמר. [לעולם], אפילו בערב שבת הנכנס. חולקת בדרום. ומפרש בגמרא, לפי שאחת מבנות הכהנים עברה ונשאת לאחד משרי היונים וספרה בגנאי הקרבנות כשנצחו היונים את ישראל, שנכנסו להיכל והיא עלתה למזבח ובעטה ברגליה ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד להן בשעת דוחקן, וכשגברה יד חשמונים כהני ה' וטהרו את המקדש והשיבו (העובדה) [העבודה] למקומה, קנסו קרובי זאת הרשעה לבייש אותם שלא יסרו בנותיהן שלא יעמדו בצפון העזרה בשעת חלוקת לחם הפנים, כדי שיראו אפילו בשעת כניסתן יוצאין ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה וכו', אי נמי משמרתה שוהה לבא, שלא היו באין בזריזות כשמגיע שבת ולא באו, ומראים לכל שלא היתה העבודה חביבה עליהן, ונכנס ישבב תחתיו, כלומר שישבב היה קודם לבלגה שכשיוצא [ישבב] בלגה (ישבב) נכנס, וכשלא בא בלגה ביומו נשאר ישבב ושימש תמיד של בין הערבים של שבת במקומו לפיכך קנסוה. וקבעו טבעתה, טבעות הנעוצין בקרקע העזרה סמוך למזבח, והיו מגביהין ראש האחד מן הטבעות ומשימין צואר הפרים והאלים והכבשים בתוכן ונועצין אותן בקרקע כדי שלא תזוז הבהמה אנה ואנה ותהיה נוחה לשחוט, וכן היו החלונות שם פתוחין בכותלי העזרה להרבות האורה בעזרה בעוד שהן עסוקין בקרבנות. וקנסו בזה משמר בלגה כשישחוט באותו מקום הטבעות שהם ח' כדאמרינן בסדר תמיד [פ"ג מ"ה] ויומא [עי' ט"ז ע"ב] קנסום שלא ישתמשו באותן טבעות אלא בטורח גדול שאחד שוחט ואחד או שנים כהנים אוחזין בראש הפר והשלישי שוחט, וגם לא היו משתמשין באותה אורה הנכנסת מן החלונות, ומרוב גובה הכותלים של היכל היו צריכין לאור החלונות, לפיכך התקינו שישבב יחלוק לעולם בצפון ובלגה בדרום. וצור ישראל יסיר לב האבן מבשרנו, ויתן לנו לב בשר, ויזכנו לימות המשיח ולבנין בית המקדש, ונשמח בשמחת בית השואבה, ויתקיים ב[נ]ו מקרא שכתוב [ישעיה י"ב] ושאבתם מים בששון וגו'.
